בשנים האחרונות רעדו לה הידיים נורא. כבר לא שינתה הסריגה, שהיא דבקה בה כל כך הרבה שנים כדי לאמן את האצבעות; סורגת מול הטלוויזיה, ליד החלון, בישיבה, בעמידה. בשכבה ובקומה. גם כתב היד על השיקים של בנק לאומי רעד. רעדה גם החתימה האירופית, המסולסלת, שהיא שרבטה בעט הפרקר שקניתי לה. את הסט, עיפרון מכני ועט, היא שמרה ליד פנקס הצ'קים גם כשהעטים בחנות כבר הפכו לחד פעמיים והצ'קים התחילו לצאת מהאופנה. הצ'קים הכחולים היו רוטינה כזו, בראש השנה, בסוכות, בחנוכה. ביום ההולדת. לפעמים גם בל"ג בעומר או שבועות. היא חיה מקצבת זקנה, סבתא. קיום קטן, בודד, זרוק מחוץ לחיים הציבוריים,…

מאז שעברתי ליפו זה משגע אותי. אני מסתכלת עליו מבחוץ, מסתובבת סביבו, בוחנת. כבר בהיתי בו בבוקר וגם בערב, בסוף השבוע וגם באמצע. אם אפשר היה לעשות Stalking לבניין כבר היו עוצרים אותי. באמת פלא שאף אחד מהדיירים עוד לא התקשר לשוטר הקהילתי להתלונן שאיזו בחורה ממושקפת מסתובבת באופן תמוה מול הבניין בפורייה 1. גם ברחוב סגולה כבר הספקתי להסתובב כמה פעמים; לא מצליחה להחליט, סגולה או פוריה, פוריה או סגולה. היום החלטתי לעשות מעשה וניגשתי לחנות שנראתה הכי עתיקה בסביבה, חנות לחיתוך מדבקות, מגובבת כזו, מפעם. הוא הרים את הראש מעל השולחן והתבונן בי מבעד לרעמת שיער מאפירה. הוא…

עמאד בורנאט, פלאח מבילעין, צילם חמש שנים את ההפגנות שהשתתף בהן ליד חומת ההפרדה. אנשי בילעין הפגינו נגד תוואי הגדר, המנתק אותם מאדמותיהם ולטענתם הוקם כפי שהוקם כדי לאפשר הרחבה של ההתנחלות מודיעין עלית. ברבות הזמן, כשההפגנות בעיצומן, ניתן פסק דין חריג של בג"ץ, שהורה להרוס את הגדר במקום, מכיוון שהיא הוקמה משיקולים נדל"ניים ולא ביטחוניים – לאפשר גידול עתידי של ההתנחלות על אדמות הכפר.בילעין נמצאת מרחק כמה דקות ממודיעין רעות. או עשרים דקות מטרמינל נתב"ג 2000, הממוזג, עם הרצפות הממורקות ועם כוס של קפוצ'ינו בארקפה לפני הטיסה. כבר התרגלנו לשמוע על המציאות המקבילה הזו, שלאוזן הישראלית נשמעת כמעט תמיד…

אודה ירוקה הטיון בקיץ דביק הקידה שעירה בסערה המרווה מצויה אבל מרמה, מעמידה פני מתה ונקראת גם מרמיה האלונים נשלחים אל-אללה והכרמלית נאה הו צפון – היה שיגעון תל או פאן חכי לי עיר, מחוגים ולילה, אופניים ושיר, אורות נמרחים מתחת לירקון, מכוניות (בתוך) שלוליות (מתחת) בניינים של עזרא וביצרון תמונע בחלון עננים רווח ים סערה מערבולת דג מערבולת שוב הדג מערבולת די

על "שקיעת הקולונל" / מחמוד דולת אבאדי בין מעלליי בשנה האחרונה למדתי לא מעט על האסלאם והתקופות המוסלמיות בתולדות ארץ ישראל. המרצה, דמות שהיא עצמה יכלה לפרנס ספר או שניים, נהג להפטיר מדי פעם, בהנאה לא מוסתרת "אנחנו א-י-ר-ו-פ-ו-צ-נ-ט-ר-י-ם". גם עליו חשבתי, כשיצאתי למסע בזמן, לאיראן של שנות השמונים ושל מלחמת איראן-עיראק. לא היה קל המסע הזה, אפשר אפילו לאמר שהוא היה טראומטי. לא הייתי רוצה להיות שם באמת, באיראן של השנים ההן. וכנראה שגם לא באיראן של השנים הללו, אם להיות כנה.  מחמוד דולת אבאדי פרסם את הספר בשנות השמונים, בגרמניה. אפשר להבין. אכן קשה לאמר שהספר מחמיא למשטר…