עמאד בורנאט, פלאח מבילעין, צילם חמש שנים את ההפגנות שהשתתף בהן ליד חומת ההפרדה. אנשי בילעין הפגינו נגד תוואי הגדר, המנתק אותם מאדמותיהם ולטענתם הוקם כפי שהוקם כדי לאפשר הרחבה של ההתנחלות מודיעין עלית. ברבות הזמן, כשההפגנות בעיצומן, ניתן פסק דין חריג של בג"ץ, שהורה להרוס את הגדר במקום, מכיוון שהיא הוקמה משיקולים נדל"ניים ולא ביטחוניים – לאפשר גידול עתידי של ההתנחלות על אדמות הכפר.
בילעין נמצאת מרחק כמה דקות ממודיעין רעות. או עשרים דקות מטרמינל נתב"ג 2000, הממוזג, עם הרצפות הממורקות ועם כוס של קפוצ'ינו בארקפה לפני הטיסה. כבר התרגלנו לשמוע על המציאות המקבילה הזו, שלאוזן הישראלית נשמעת כמעט תמיד אותו דבר, צירוף כמעט אקראי של מטבעות לשון ; הפגנה / הגדר / רימוני עשן / דובר צה"ל / דחפורים / צה"ל פיזר / פצועים / הרוגים / תחקיר / יידוי אבנים / הארכת מעצר / פצועים / הרוגים / כדורי גומי.
אלא שהפעם המעגל הלקוני של מה שאנחנו רגילים לשמוע או לקרוא נשבר בעזרת המצלמה של בורנאט, שהיא עצמה נשברה חמש פעמים בהפגנות. מוזר לאמר נשברה, כי ברור מי שבר אותה – כמה פעמים חיילים, פעם אחרת מתנחלים ממודיעין עלית. ופעם אחת גם כדור של אם-16 שאלמלא נתקע במצלמה היה הורג את האוחז בה.
מול מטעי הזיתים של הכפר, מעבר לקו הירוק, הולכות ומוקמות שכונות הענק של מודיעין עלית. צמוד לכפר הולכת ומוקמת גדר ההפרדה, שבג"ץ יכריע נגדה מאוחר יותר, נמתחת כמו נחש בשמש הים התיכונית.
בסצנת הפתיחה הפעילים בבילעין מחליטים להשיב באותה המטבע ; "להתנחל" על הקרקע שנגזלה מהם ולהעמיד קרוון בודד ליד האתר בו מתבצעות העבודות. המבצע הלילי לאור זרקורים, חילופי הדברים בחושך, תחושת הצדק של מעטים מול מנגנון גדול ואטום והידיעה שאין ברירה אלא להיאבק – הזכירו לי באורח בלתי נמנע ובהפוך על הפוך – בריטים ומעפילים, סיפורים ישנים ושיעורי היסטוריה.
באותם דברים נזכרתי השבוע גם כשקראתי את הכתבה על הדור השלישי של מגורשי אקרית, שהקים גרעין, מעין התנחלות, על אדמות הכפר שמעולם לא הושבו להורי הוריהם ; מצד אחד הציונות שהסתאבה לדחפורים, טרקטורים, יזמי נדל"ן, עסקנים חרדים וחיילים בני 18 שנשלחים להגן על כל זה. ומן העבר השני מי שאוחז אולי בסמליה בצורה האותנטית ביותר ומבקש חופש על אדמתו.
הילדים
במקביל להפגנות יום שישי בכפר ולמאבק נגד הגדר, בורנאט מצלם את בנו הצעיר גדל. ומבלי משים מספק הזדמנות לראות מעט ממה שלגדול בתוך קונפליקט ובחברה מגויסת עושה לנפש של ילד. עמאד וכמה מאחיו נעצרים. באחת הסצנות הקשות בסרט הוריו המבוגרים מנסים למנוע מהג'יפ הצה"לי לקחת את אחד האחים למעצר. גם מחוץ להקשר של ההפגנות חיי היומיום של הילד מלאים בחיילים עוטי מדים וחגורי נשק, בהמתנה לשער בגדר שייפתח, בבטון וגדרות.
בורנאט מצלם שחיטה של כבש בחצר. ואת בנו, בן 4 אולי, מתבונן בדם הנקווה בעיניים גדולות. They have to become rough men הוא אומר ברקע. אני מודה שרציתי לקחת את הילד למקום אחר. גם כשהילד עמד מחוץ לבית, מקום שבו זורקים אבנים אל ג'יפים של הצבא ורימוני עשן נורים חזרה – רציתי להבריח אותו למקום מוגן יותר והתמלאתי סלידה מהרעיון הזה, שנראה קשה ופרימיטיבי, לחשל את הילד, לעשות ממנו גבר במחיר הסכנה. ובמחיר הרס הילדות שלו.
הרגש הזה עניין אותי, אז התמקדתי בו. ומצאתי בו את ההתנשאות של מי שיש לה את הפריבילגיה להיות אחרת. את הפריבילגיה ליומיום מוגן פחות או יותר והשליטה בכמה לחשוף את החלקים הקשים שלו לקטנים שמסביב. חשבתי שוב על תקופות של גיוס כללי. על ילדים שהיו קשרים ולוחמים גם בצד הישראלי. על האופן שבו מאבק עממי כולל את כולם, לטוב ולרע. והרבה פעמים לרע. וברקע הדהד הטיעון הישראלי הידוע על השימוש בילדים ואוכלוסייה אזרחית. כאילו מדובר במלחמה של צבא וטנקים. ולא בגרסה שלהם למלחמה על הבית והאדמה.
אחד ממפגיני בילעין ומן הדומיננטיים שבהם, בסאם אבו רחמה, נהרג לפי טענת המפגינים כתוצאה משימוש בלתי חוקי בנשק אל הפגנה לא אלימה. מן המעט שקראתי בראשומון הרגיל של צבא-תקשורת- בית משפט עושה רושם שהטענה לא ממש מופרכת. בסרט רואים את ילדי הכפר מנשקים את התמונות של אבו רחמה, שהכירו היטב. אני שוב מתמלאת סלידה ולא יודעת כבר ממה. אולי כי התמונות האלה, של ילדים קטנים מנשקים תמונות של גברים מתים מזכירות לי ימים אחרים. עוצמות של רגש שאני מעדיפה לשכוח.
קראתי מעט מן הביקורות על הסרט. חזרה בהן הטענה של הצופים הישראלים שהסרט "לא מאוזן". כאילו שבורנאט הוא איזה צופה עם כובע קולוניאלי כזה, בג'ונגל, שמתבונן עם משקפת על החיים של מישהו אחר ומצופה להיות אובייקטיבי, מנותק. לגשת לחיילי צה"ל ולשאול אותם בעדינות מה דעתם על הפוליטיקה ובמי בחרו לכנסת.
רכבת
בחורה ממושקפת, פרופסורית כזו, יושבת וקוראת מולו. הוא מלכסן מבט בעניין – "ילדות בבית לחם" כתוב על הכריכה של הספר. בדוק היא יורדת בתחנות תל אביב, הוא אומר לעצמו. ובדוק שמאלנית, על המצח זה כתוב לה.
הוא מזיז את הנשק מדי פעם, היא מבחינה שהקנה מכוון ממש לרגל שלה וזזה באי נוחות הצידה, נזכרת שגם היא הייתה סוחבת אחד כזה אתה לטרמפיאדה כל ערב. כבר מזמן. הוא נראה ילד החייל הזה, קצת פצעי בגרות, ממושקף, ארשת פנים עדינה.
הוא מדבר בטלפון. חותם את השיחה ב"ביי" ואומר, בקול רם, כדי שתשים לב אליו "יש!". היא מניחה את הספר ומתבוננת בו. "מה קרה?" היא מחייכת חיוך קטן. "אמרו לי שאני לא חוזר לבסיס אלא נוסע הביתה".
"אני מקווה שאתה לא צריך לקחת רכבת חזרה" היא עונה.
"לא, אני יורד בתחנה הבאה. במקום לנסוע לבסיס ולהתייבש עד שיאספו אותי".
"איפה אתה משרת?".
"בקלנדיה. מכירה?"
"כן, צפון ירושלים".
אה, אז את מכירה. אני חובש".
הוא רוצה לדבר.
"זה מקום שאוספים אותך רק ברכב ממוגן. לא לוקחים שם אוטובוס. בשבוע הבא אנחנו עוברים לדרום ירושלים, ליד הבית של ליברמן".
"נוקדים, ליד ההרודיון"
"אז את ממש מכירה".
"לפעמים אנחנו נכנסים לכפר וזורקים עלינו אבנים. זה מצחיק".
היא מתבוננת בו בעיון.
"אתה מתכוון שאם זה לא היה מצחיק היה בא לבכות".
הוא לא עונה.
"אני לא חושב שתהיה אינתיפאדה שלישית. ההפרות סדר לא רציניות".
שתיקה.
"זרקו עלינו אבנים המון פעמים. ילדים קטנים. בפלוגה אומרים על זה 'אין להם שיעורי בית היום'.
שוב שתיקה קצרה.
"לא מזמן הייתה תאונה בין הג'יפ הממוגן שישבתי בו לאוטו אזרחי. ושניים נפצעו בינוני. אני ועוד חברה היינו בג'יפ. היא פתחה ווריד לאחד והוא צעק עליה 'מה את דוקרת אותי'. גם השני צעק עליי. בתור חובש אתה אמור קודם לטפל באנשים אבל רציתי לברוח משם".
שוב שתיקה קצרה.
"לא מזמן הייתה תאונה בין הג'יפ הממוגן שישבתי בו לאוטו אזרחי. ושניים נפצעו בינוני. אני ועוד חברה היינו בג'יפ. היא פתחה ווריד לאחד והוא צעק עליה 'מה את דוקרת אותי'. גם השני צעק עליי. בתור חובש אתה אמור קודם לטפל באנשים אבל רציתי לברוח משם".
הרכבת עוצרת בתחנת ההגנה. הם קמים לרדת, נעצרים יחד מול המדרגות הנעות.
הוא עם קיטבג. היא עם לפטופ.
"איפה את גרה?"
ביפו.
"יש לי חברה שעובדת בנמל יפו. היא אומרת שיש שם המון בוסים ערבים".
עולים במדרגות הנעות.
הוא עדיין רוצה לדבר.
"טוב, כאן אני הולך".
היא מסתובבת לחייל הזה, שהיא בכלל לא מכירה ואומרת, כמעט ברוך:
"תשמור על עצמך".
3 Comments
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
תודה. אין פאנץ' מדויק מזה שהחיים מסובכים 🙂 והבלחה של תמימות – יא-אללה אם אפשר היה לזכור לפעמים שלכולנו יש אותו אללה.
קלרה קלרה
הצלחת לתמלל ממש במדויק את התחושות שלי מהצפייה בסרט.
איזה חיים מסובכים, יאללה.