אני הולכת במורד מדרחוב בן יהודה ורואה התקהלות וצ'קלקות מהבהבות. לא לוקח לי הרבה זמן לפענח שזו הפגנה שקטה ומנומסת ("ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים", "אין הבדל בין דם לדם") ומולה הפגנה לא שקטה ומנומסת פחות ("כולכם ביחד אוכלים בתחת") שהפרופיל שלה הוא בעיקר גברים, בעיקר צעירים וחמומי מוח, בעיקר חובשי כיפה שחורה עם חולצות לבנות שמתנופפות בזעם עם תנועות הידיים. אולי מאתיים איש סך הכול היו שם ונראה שגם הצעירים הימנים חשו שהאקשן הוא במקום אחר ופתאום פתחו בריצה לכיוון אחר בעיר. אולי מישהו פרסם סטטוס בפייסבוק שמשהו קורה במקום אחר. שיש איזה ערבי שמסתובב ברחוב, או שמאלני ,שזה…

ביהדות הקריאה בשם מתחילה את הבריאה, האמירה (של אלוהים) היא שבוראת את האור, שזורח מתוך החושך שעל פני התהום. כך מתחיל היקום להיפרט, דבר גשמי אחרי דבר גשמי, מתוך דברו של האלוהים (דבר – הוא דבר גשמי, אבל גם דבר האל, דו המשמעות של הבריאה טבועה בשפה). מהם הדברים ללא שמם? מהו הדבר ללא הדובר? איזה קיום יש לשולחן, לשמש, או לדולפין, בנפרד מהשם שאותו הוא נושאים, בנפרד מהצליל ומן ההד שהצליל מעורר בנפשנו. זה לא רחוק משאלה פילוסופית ידועה אחרת ; שאלת קיומם האמתי של הדברים מחוץ לעולם החושים. אם אני עוצמת עיניים, האם העולם עדיין קיים? האם העובדה…

קול התור הדהד בבקרים ארוכים של קיץ, קוצב את היממה של העיר המדברית הקטנה. רוווו, רוווו, מעוגל ועמוק הוא ליווה את השנים ההן עם צללי השיטה שנעו בחצר הקדמית ושמי הענק שנפרשו מעלינו בלילות. העיר הקטנה שגרנו בה הייתה כל העולם ומרכז העולם היינו אנחנו, בשיטוטינו לבית הספר, במשחקינו אחר הצהריים. לא הרגשנו מקופחים במקום הקטן הזה, הרחק ממרכז הארץ, על קו השבר של מדבר יהודה, שלושת רבעי שעה ממקום ישוב ושעתיים נסיעה מעיר אמתית. קול התור נשמע היטב ברחובות גם היום ואתו הצליל המיוחד של הרוח שנושבת על פני מרחב גדול וריק. איושה היא לא מילה טובה ; היא…

המאווררים שעל תקרת בית הדואר הישן חרקו.  אם כי ייתכן שמדובר בפריט שאני בודה מדמיוני, מכיוון שהוא כל כך התאים לאותם הרגעים. נכנסתי בפתח, עברתי את השומר המנומנם וניגשתי למכונה האוטומטית שאמורה להדפיס מספרים להמתנה בתור. ניסיתי לגעת במסך ולייצר לי מספר, אבל המכונה לא הגיבה. הייתי צריכה להבין את הרמז, להסתובב אחורה ולהמשיך בענייני אבל החלטתי משום מה להתעקש ולשלוח את המכתב הרשום שיכול היה בשקט לחכות על השולחן.  ניסיתי גישה אלימה יותר עם המסך האוטומטי. מישהי אחרת שבדיוק נכנסה פנימה הצטרפה להסתערות. זה לא עזר. נער שכבר עמד לפנינו בתור ניגש ובלי לאמר מילה חבט במכונה חבטה אחת…

ערפל בהימלאיה "עיניו רטובות, הוא מדבר לאט. חרון אפו של אלוהים נם את שנתו. נגנז מיליון שנה לפני בוא האדם ורק לאדם הכוח לעורר אותו. הגיהינום לא מלא כדי מחצית. הקשיבו. אתם מביאים לארץ זרה מלחמה שהגה מטורף. לא רק כלבים אתם תעירו" (עמוד 45). עד היום אני לא בטוחה מה גרם לי לצאת להרים בנפאל בתחילת עונת המונסונים. אני זוכרת את עצמי היטב, פוסעת בין קרעי ערפל בגובה 4000 מ', מאבדת את הדרך מתחת לשמיים מתקדרים, מרגישה את האור מתמעט והולך. שקט אדיר בעמק הגבוה ורק קול הרוח על הקרקע הסלעית החשופה, הזרועה חזזיות. מהלך כמה ימים בנופים כאלה…

רגע בים מדי פעם אני מגיעה לים בשעות בוקר משונות ושקטות. להקות יונים מתקהלות על הטיילת, רבות על הפירורים שהבחור הקבוע זורק להן מהספסל. פעם אצטרך לעשות על זה מחקר; איך זה שגברים מאכילים ציפורים ונשים מאכילות חתולים. אלא שגם גברים וגם נשים, ללא הבדלי דת וגזע, נעצרים בפינה הזו של הטיילת, במקום בו המדרכה תלויה מעל הים. ראיתי כבר גברים גדולים עם חזות אפריקאית משעינים אופניים חבוטים על הגדר ומתבוננים באופק. או נשים לבושות במיטב בגדי הרכיבה, משעינות על הגדר אופניים יוקרתיים ומתבוננות. המבט בים, מה יש בו? העיר בונה את עצמה בקצב מסחרר, המחשבים (שפעם היו רק מחשבים)…