קול התור הדהד בבקרים ארוכים של קיץ, קוצב את היממה של העיר המדברית הקטנה. רוווו, רוווו, מעוגל ועמוק הוא ליווה את השנים ההן עם צללי השיטה שנעו בחצר הקדמית ושמי הענק שנפרשו מעלינו בלילות. העיר הקטנה שגרנו בה הייתה כל העולם ומרכז העולם היינו אנחנו, בשיטוטינו לבית הספר, במשחקינו אחר הצהריים. לא הרגשנו מקופחים במקום הקטן הזה, הרחק ממרכז הארץ, על קו השבר של מדבר יהודה, שלושת רבעי שעה ממקום ישוב ושעתיים נסיעה מעיר אמתית.
קול התור נשמע היטב ברחובות גם היום ואתו הצליל המיוחד של הרוח שנושבת על פני מרחב גדול וריק. איושה היא לא מילה טובה ; היא נשמעת לבבית וחרישית והרוח הזו היא הכול חוץ מזה. היא גדולה, סואנת וגם כשהיא לא נושבת היא פוטנציאל של רוח, מנוחה של רוח, שתכף תתעורר ותתגלגל מדרום הר חברון מזרחה.
אני מסתכנת ואומרת שההמצאות הגדולות של האנושות הומצאו בערים. רק בעיר אפשר לפתח את ההיבריס, היוהרה ועזות המצח החיונית שמאפשרת לאדם לחשוב שהוא יכול, שהוא נצחי, שהוא מחקה את הטבע ואולי אפילו עולה עליו. חוקר הדתות מירצ'ה איליאדה (בספרו "המיתוס של השיבה הנצחית") מדבר על הערים העתיקות כעל מרכז העולם, כעל בריאה אנושית של קוסמוס מתוך הכאוס. בריאה שמחקה את השמיים והכוכבים שמעל, שמעתיקה את הטרנסצנדנטי לתוך הקיום האנושי. מה פלא שבמרכזי הערים העתיקות עמד מקדש וייצג את מרכז העולם, ה- Axis mundi. בעצם, אין צורך ללכת עד רומא, באבן השתייה שעל הר הבית התחילה לפי המסורת התלמודית הבריאה והתפשטה מן התשתית הלאה לכל רוחות העולם.
אני מניחה שבעולם העתיק העיר פגשה את הטבע כמו שהעיר הקטנה שאני גרתי בה פגשה את המדבר כשהייתי ילדה. בקצה, בוואדי, מרחק כמה דקות הליכה. הערים שלנו מזמן לא כאלה, הן פוגשות את החוץ במערכות של כבישים, מחלפים, מסלולי ענק. הכאוס, הטבע, הלא-אנושי, נמצא בתודעה שלנו אי שם רחוק, אולי פוגשים אותו כשנוסעים להימלאיה, או בשטח הפתוח שמדרום למכתש רמון, איפה שאין כמעט מקומות ישוב.
ערים נהרסות ונבנות ללא הרף. ביפו שבה אני חיה יש חורבות בנות 4000 שנה שמציצות אליי מתוך האדמה ומעל עגורנים שמכסים את קו הרקיע ויוצקים את הארכיאולוגיה של עוד 4000 שנה. אשליית הנצחיות של העיר ושלנו כיחידיה, היא מוצקה אבל שברירית. מספיק שתתכסה פתאום באמצע פברואר בענן אבק שמגיע מהים. או שתציץ אלינו מלמעלה, מחלון של מטוס – קטנה, זמנית, בקנה המידה האמתי שלה.
מי שלמד מעט ארכיאולוגיה יודע שארכיאולוגיה של תרבויות מדבריות היא חידתית וקשה. הרי מה נותר מנוודים או יושבי ארעי? פיסת עצם, חרס, שרידי מקדש, אולי בניין שהרהיבו עוז ובנו אם הפכו ליושבי קבע, או חומה, אם השלטון היה חזק והשנים היו טובות. הרוב נעלם חזרה אל תוך המדבר, שוקע בחולות. בימים קשים הספר מתקפל פנימה אל הארץ הנושבת, כמו אקורדיון. הנוודים פושטים אז בארץ, בלי להותיר אחריהם הרבה.
סיירתי השבוע בשוליים של העיר המדברית הקטנה שגדלתי בה, בין הכאוס לקוסמוס, על שפת מדבר יהודה. המבנים האחרונים בשוליה של העיר היו עד לפני 25 שנים מלון אורחים, ספסלים, בריכת שחייה. היום הם מתפוררים אל תוך המדבר, הבור של בריכת השחייה קורס אל תוך קרקע הלס, חדרי המלון הריקים פעורים לרוח. האספלט של החנייה סדוק ושבור. שלט ישן, כמו תינוק שנולד זקן [עמיחי], אומר "זהירות בונים".
כאן נראה בבירור, בערבו של יום, הכאוס שתובע את חזרה את הקוסמוס, מכלה את הכול מהר ובלי להותיר עקבות.
וברקע, בלי הרף, התור.