אני עוברת אחת לאיזה זמן ליד משרד קטן באוניברסיטה, שסמוך למשקוף דלתו תלויה תווית פלסטיק ועליה שמו. אולי אאזור אומץ מתישהו בקרוב לדפוק על דלתו ולאמר: תודה, יובל שמעוני, שפתחת בפניי דלת שנדמה שנסגרה לה לאטה, מבלי שהבחנתי כיצד זה קורה.
המוח הוא סתגלן גדול וככל שמתגבר קצב זרימת המידע ומתרבות הצורות שבהן הוא מופיע – הוא מתרגל לסטקטו המילולי הסמסי, לשגיאות הכתיב, לקריאה שאיננה מחברת את המילים של המשפט אלא מביטה בהן לרגע ונעה הלאה לטקסט הבא. את המעבר ההכרתי הזה, שוודאי יש מי שכבר תרגם לנוירונים וקשרים עצביים, אני מרגישה בכל פעם שאני פותחת ספר. זה קצת כמו בדיקור סיני, כשמרגישים איזה ערוץ רחוק אבל קרוב מאוד, נפתח ומתחיל לזרום מחדש. בפסקאות הראשונות אני תופסת את עצמי רצה הלאה, מדלגת, אחוזת בולמיה וורבלית. אבל אז אני עוצרת, חוזרת להתחלה, קוראת מילה-מילה כמו ילדת כיתה א' וממשיכה הלאה עד שההרגל החדש נדחה מפני הישן.
יובל שמעוני עשה מעשה ספרותי לא סביר במונחי הזמן הזה וכתב במשך כעשור אפוס שמחזיק כמעט אלף עמודים ומתרחש על פני שלוש יבשות. הרומן המופלא הזה מאכלס קבצנים מרוסיה הצארית, סבלים ערבים מיוזעים בראשיתה של תל-אביב, תרמילאים ישראלים בהודו של שנות האלפיים ועוד אינספור דמויות שמשורטטות בהינף מכחול וירטואוזי ובוטח. את ההנאה שבז'אנר האפי, ברוחב היריעה, שאצל מספר מיומן כמו שמעוני מעלה שאלות של על משמעותו של קשר דם ועל היחס בין היסטוריה וביוגרפיה – אנחנו חווים בדרך כלל בתיווך מסך, בסדרות טלוויזיה שהפכו בשנים האחרונות להיות פופולריות להפליא. כאילו הסוגה העתיקה הזו, שראשיתה במיתולוגיות העתיקות ובשירה היוונית והיא מפעילה את עינו של הדמיון בדרך עדינה ומתוחכמת, התנוונה לכדי מדיה חזותית בלבד.
אז תודה לשמעוני, שאחרי 'מעוף היונה' יוצא הדופן ו-'חדר' המצוין, מצליח להחיות את הקסם הנשכח של המסע האפי שבו התנועה במרחב ובזמן – מהמטבח לשירותים, מהעבודה לשנת הלילה, מהבית למכולת – הופכת לתנועה הלוך ושוב בזמן ובמקום המומצאים, שאין מציאותיים מהם למשך כמה שבועות.
אבות ובנים
אפשר היה למצוא נקודות רבות להתייחסות ברומן הזה, אבל אני רוצה לאמר כמה מילים על אחת בלבד, שאולי בגלל עניין ביוגרפי-אישי, מעניינת אותי במיוחד.
'קו המלח' הוא בראש ובראשונה סיפורם של גברים – שלושה דורות בתוך משפחה אחת ; ראשון הוא הסב המהפכן הרוסי בראשית המאה, שני הבן שנולד ללא ידיעתו אי שם בלבנט לאחר שהאישה אותה נטש עלתה ארצה ושלישי הנכד, אמנון – עיתונאי ששיא הקריירה מאחוריו והוא עוזב את משפחתו הצעירה כדי להתחקות אחר עקבות סבו הרוסי, אי שם בהימלאיה ההודית, בעיר לה שבלדאק.
לתוך קו העלילה התלת דורי משתרג סיפורו של אחד דוקטור מקנזי, רופא אנגלי שמטפל בסב הרוסי הפצוע, בבית החולים בלה בתחילת המאה. מקנזי הוא לכאורה הנעזב – הוא ננטש על ידי אשתו הלונדונית הזוהרת ושוקע במסע נקמה סבוך ומוזר, באיטלקי שהוא סבור שגנב ממנו את אשתו. אלא שמקנזי הוא לא פחות נוטש מננטש, כיוון שהוא נישא בשנית לאישה שאינו אוהב ולאחר שהיא מתה מצער ותסכול, מחליט לשלוח את בנו הקטן הרחק מעבר לים.
יש עוד המון סיפורי נטישה בספר הזה, רובם (למעט אחד) מצד גברים. יתומי הנטישות הללו נושאים אתם תמיד בור בלי תחתית – של געגועים למשהו שלא הכירו, של צורך מתמיד לנדוד. לפעמים הם פשוט נרמסים על ידי העולם ; מחוסרי הגנה, בודדים. הנשים הננטשות בספרו של שמעוני מתוסכלות, כועסות, לעתים טרחניות וממורמרות, חיות שוב ושוב ברגע קצרצר של עבר שהבטיח להיות עתיד משותף.
אמנון וסבו בורחים כל אחד מחוויה עמוקה ומעצבת של דם ואלימות. אמנון בורח ממלחמת לבנון ומילד שלא הצליח להציל בחוף של ביירות. סבו הרוסי בורח מתמונות הפוגרום בעיירתו ומאין האונים שלו כשהתחבא בעליית הגג. ד"ר מקנזי, לעומתם, בורח מהאגו הגברי שלו עצמו. גם ברבות הזמן, לאחר שיכיר באיוולת שבמעשה הנקמה שלו, בזמן שחלף ובנזק, הוא לא יזוז ממקומו, לא יפליג לבנו, אלא יסתפק במכתבים שלא יישלחו. הבדידות של ילד בעולם, המייחל לשובו של אביו נותרת בספר תלויה בחלל ריק, בלי כתף לבכות אליה, בלי נמען של ממש.
למרות ריבוא הפרטים, האפיון הפסיכולוגי העמוק והנפח המרשים של הדמויות הסיבה לעזיבות של הגברים נותרת עלומה, גם להם עצמם. בסוף הנדודים לא ממתינים פתרון, סגירת מעגל, או כפרה – אלא רק משא של געגועים ואשמה. אף אחד מהם לא מצטייר כבלתי מסוגל לקשר – אמנון נקשר לבת זוגו ובנה, סבו נקשר לילד רוסי נידח ועזוב בלה. מהו אם כן הלוז של העזיבות האלו? מהו גרעין חוסר המנוחה שזורע כל כך הרבה כאב ואומללות בעולם של שמעוני?
הספר אינו מסביר. העזיבות נראות ככורח קיומי ואולי מגדרי-אקזיסטנציאלי. האישה היחידה שעוזבת בסיפור היא אמו של אמנון, שעוזבת את אביו החלש, התלותי, הנוכח תמיד, המתגעגע עד סוף חייו לאביו – הסב הנעלם. לכאורה יש כאן היפוך מגדרי, האב הוא על 'תקן האישה' – אבל דווקא עזיבתה של האם כאן מוסברת וברורה. היא חוששת מהשיממון של חיי הנישואין. ואת הילד, הגם שעוד ינטור לה טינה על המעשה, היא אינה עוזבת.
עלה בדעתי משפט שנאמר, פעם מזמן, באחד הקורסים שלקחת באוניברסיטה על פמיניזם רדיקלי: בפרפראזה 'אין לדעת מהי לאשורו של דבר אישה, עד שיוסר מעל צווארה המגף של הפטריארכיה'. בספר של שמעוני – המגף מוליד את הצורך להיות כלי הקיבול, הרקע, הספוג, לכל הנדודים והעזיבות.
אלא שספרו של שמעוני, שלא בטוח שהתכוון לכך, גורם לי לחשוב את המובן מאליו. המגף הזה, צריך שיוסר גם מצווארם של הגברים עצמם. ואז אולי נדע מהו צו הטבע ומהי בחירה, מה כפוי באמת, על מי ומדוע.