במלאות עשר שנים למותה של אימא ז"ל
אחד משיריו היפים של יהודה עמיחי מתחיל ב-'פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים'. על מותה של אמי ממחלה, לפני עשר שנים בדיוק, אני חושבת במונחים דומים. בקו השבר הגיאולוגי הזה, שכבות של קיום מוצק כביכול זזו הצידה והכוחות של הכיליון וההוויה, שביום יום נסתרו מפניי (על אף היותם בכל מקום – בחדרי הלידה, בצמח שבעציץ, בנמלה שדרכתי עליה בטעות ליד סף הבית, במחזור החודשי שלי) התפרצו כמו יורה רותחת, לבה בוערת שרחשה סביבי כל העת, תהום שעל ספה חייתי ולא ידעתי.
אימא הייתה עבורי ארץ, קרקע מוצקה, חומר. כך היא גם תפסה את העולם שסביבה והביעה זאת באמרות כמו 'אל תאמיני במה שאת לא רואה' ודומותיה. מה שהיא ראתה היה תלת ממד בלבד, ריק מקסם ושטוח ; המבט היה מפוכח תמיד, חשדני, נטול צפיות מן האנושי והלא אנושי גם יחד. כמו ציפור שמנסה להמריא אל מרחבי שמיים סגורים ואטומים ורק מדי פעם היא דואה מעט, כשפרח חדש בגינה, או טיפות של גשם בחלון.
אקזיסטנציאליזם עצוב, פסימי, שלצדו ירושה פוסט-קומוניסטית של דת העבודה הקשה ; החיים כמו סיזיפוס שמגלגל שוב ושוב את האבן במעלה ההר. המוות כעובדה ביולוגית פשוטה, שמסבירה את עצמה, יש הופך לאין כי ככה זה, כי זהו, כי זה מה שרואים בעיניים.
האמונה הזו בנראה בלבד, נשמטה ממני כשנשמט החומר וכשהבטתי בלי להתיק את המבט בתרגיל החיסור הגדול של המוות. היעדר החומר התפרץ אל החיים שלי בצורת רוח, המוות כרוח פרצים, כסימן שאלה, כהזדמנות פילוסופית שנזרקת אליי ממרחבי אי שם.
עם מותה של אימא קמלו האמיתות האלו, שהיו חתומות עמוק עד שנדמו לחלק בלתי נפרד מהגוף והתודעה, לתורשה מטריאכלית. היום הן נראות לי לא פחות דתיות מדת ממוסדת, מלאות מאמץ, קפוצות ולא משכנעות – דת המדע, דת האמפירי, דת החושים בלבד.
האפשרות שהכיליון הוא סוף באופן מוגבל בלבד, המצב הבסיסי של אי ידיעה והחתירה לדעת כבחירה קיומית, כל אלו הם נחלתי שנכבשה בכאב, אובדן וגעגוע. אל מול היקום זו עמדה חלשה, אבל היא חדירה למרחביו, נקבובית ובלשונו היפה של וויליאם ג'יימס פותחת חלונות מיסטיים כלפי מעלה.
מוות של אדם אהוב הוא תחושת היקום הגורס אותך בשיניו וקטנותך מולו, כמו קרישנה האל ההודי, שפותח את פיו ואמו רואה שם את כל הכוכבים, ההרים והשמיים ומתעלפת למראה המחזה האיום. ברגעים האלו, כשעוצמת החיים מכה במלוא הכוח, הצבעים חזקים ובהירים יותר, העור דק והשמיים ממטירים גשם שאין לאן לברוח מפניו. גשם זלעפות שהוא גם מטר של צמיחה וברכה.
תקופת האבל על אימא זוהרת בתוך החיים שלי כמו כוכב שביט, שגם אם אורו מועם זנבו ממשיך להבהב גם עשור לאחר מכן.
זמן לא רב לפני שנפטרה היא ישבה מולי על כיסא לבן בגינה וכבר אז ניבעו בי הסדקים הראשונים. 'ואולי זה סוף רק במובן מסוים' אמרתי לה אז ודיברתי על הטבע, על מעגלים של מוות והתחדשות. היא לא השיבה מיד והתבוננה בי בעיניים שכבר היה בהן מן החיה, מן הטבע בכיליונו. היא לא אמרה לא. אולי לא רצתה לצער אותי יותר משהצטערתי גם כך.
האם אין משהו אירוני בכך שההטבעה של אימא שאיננה בבתה שבעולם, היא תשליל, נגטיב, של מה שהאמינה בו בחייה?
על הקווים המקבילים והלא נפגשים לעולם, משני עברי התהום, אומר וולטר בנימין:
"אם מת אדם שהוא קרוב לנו מאוד, יש באירועי החודשים הבאים משהו שאנחנו מדמים להבחין בו – אף על פי שהיינו חולקים זאת ברצון עם הנפטר – היכול להתפתח רק מתוקף היעדרו של האיש. לבסוף אנו מברכים אותו לשלום בשפה שכבר אין הוא מבין אותה".