"אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹד
וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר "לִבִּי בַּמִּזְרָח
וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב". אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶף
וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם
וְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל…"
(יהודה עמיחי)
נוף ממעוף
לפני שבועיים, בשובי ממדינה רחוקה וצפונית, הצצתי מחלון המטוס, דקות לפני שהוא נחת בנתב"ג. למטה השתרעה פיסת הארץ הקטנה הזו, מעולפת בשמש האכזרית של יולי, צפופה-צפופה. מנמל אשדוד, שהציץ תכלכל מלמטה וכמעט עד שוהם – אפשר היה לראות כמעט בכל קמ"ר יישוב, מפעל, מחצבה או איזו רמיסה גסה אחרת של הנוף. נדמה היה שהטייס איחר מעט להסתובב לנחיתה, כי מתחת למטוס נמתח נחש העקלתון של גדר ההפרדה, מצפון לדרום, וצמוד אליו כביש רחב, זוהר בשמש, חותך את הארץ כמו סימון של מנתח על גוף.
עודי מתבוננת, נזכרתי בסרטו הדוקומנטרי של גלעד ברעם על הצלם הצ'כי יוזף קודלקה. קודלקה אינו מצלם בסרט הזה פורטרטים של בני אדם או התרחשות אנושית. הוא מצלם נופי ענק מצולקים, שנושאים עקבות בני אדם ובעיקר את גדר ההפרדה והאסתטיקה המבעיתה והקודרת שלה.
אין הרבה דיבורים על המסך, אבל באחת הפעמים הנדירות שהמאסטר, מהזן הישן, מישיר מבט למצלמה הוא מדבר על האדמה. בני האדם הורגים זה בזה, הוא אומר, אבל מי ידבר בשם האדמה שמשלמת את המחיר. קשה להתווכח עם נקודת מבט כזו. מי יכחיש שהסבילות האילמת, האימהית של האדמה, שראתה כבר כל כפיות טובה אפשרית, רושמת כאן פרק חדש.
אלא שהמיתוס של האדמה כאימא מזינה ומכלכלת, שעלינו לשמור עליה ולהישמר מנחת זרועה, רחוק מאתנו מאוד ; רובנו גרים בערים, קונים אדמה במשתלה. לא חווים קשר ישיר בין מעללי בני האדם ובין גלי ענק במזרח או קרחונים נסוגים. וגם לא את הקשר הישיר שבין הגדר, אי שם מעבר להרים, ובין הרס הנוף וכל המשתמע ממנו. אנחנו באים במגע עם נוף בעיקר דרך חלון הרכב, מטיילים בנופים זרים דרך מסכים. מה שהיה פעם חוויתי, תלת ממדי, הפך להיות שטוח, רקע שכנגדו אנחנו מנהלים את חיינו.
הנוף בעיני המייסדים
אם נקפוץ לרגע אחורה, לא רחוק בכלל, לתנועה ההיסטורית שהביאה אותנו לכאן, נמצא יחס אחר לגמרי לאדמה. לא רק בכתבי העת הרשמיים ובנאומי המנהיגים, אלא ביומנים ובחיים הפרטיים ביותר של דור החלוצים, אפשר לראות את הרצון, הארוטי (כמעט?), להיטמע ולהתאחד עם הנוף:
"שטנו בסירה על מימיו הרוגעים של הירדן…ליל ירח היה. מכושפים ישבנו, דוממים בפני המראה אשר הקיפנו…להתמזג עם היופי הנסוך כאן. לחוש את ליטופיו".
[מתוך 'תשוקת החלוצים' של בועז נוימן 46 – וראו שם עוד הרבה דוגמאות דומות].
אלא שהרצון הזה לא היה רק פסיבי ומתבונן, היה בו גם מומנט בונה, מגדר, יוצק בטון ומלט, שבזכותו הוקם המפעל שאנו חיים בו היום לטוב ולרע.
"היה איזה כיליון נפש, תשוקה כמעט גופנית לחיים ראשוניים, לקשיי התחלה, להרגשת כיבוש, לנעיצת מחרשה בקרקע בתולה".
(שם, 101)
זו לא אהבה של מי שמרגיש נינוח, בבית, לא אהבת הפלח הפלסטיני לכפרו – זו הייתה אהבה רדיקלית, מהפכנית, חסרת מנוחה. האהבה הזו ניזונה לא רק מן הצורך להרגיש בבית, אלא גם מן העבר, מהמיתוס – התנ"ך, החשמונאים, המכבים. ואולי ככל אהבה, גם האהבה הזו לא ראתה את מה שלא רצתה לראות והדוגמה הטובה ביותר היא המנטרה הציונית והשקרית 'ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ'.
הצורך הזה לכבוש ללא הרף הוא לא רק תולדה של המציאות ההיסטורית, אלא משהו עמוק הרבה יותר. האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ' מדבר על ישראל כמקום כפול, שנקרע תמיד בין המקום כפשוטו ובין המקום כאידאל, כמיתוס, כארץ-חפץ. הכפילות הזו, שעמדה בבסיס המחשבה הציונית-חילונית, יורשת את היהדות וכיסופיה ומוסיפה לה נדבך נוסף – לאומי-מודרני. איך מנרמלים חיים בתוך חלום דורות שהתגשם? ממשיכים תמיד ללכת אליה, לכבוש אותה, לבנות ולהיבנות בה.
ההתרוצצות הזהותית הזו, הצורך לכבוש מקום שכבר חיים בו, לא הפסיקה בשנת 48' וגם לא עם היציאה של דור המייסדים מהפוליטיקה. הצפייה מכל אדם בציבוריות הישראלית להזדהות כציוני, עם חלום הנורמליות של העם היהודי (שסותר את הנורמליות בפועל ככל שחולמים אותו עוד ועוד) – היא צד גרוטסקי של חוסר מנוחה הזה. ובחוגים אחרים – גם הדיבור התכוף על הגירה, עזיבה, ייאוש, הוא תולדה של חוסר היכולת לשבת במקום ישיבה פשוטה, לא אידאולוגית, לא גבוהה.
כמובן ששנת 67' והאופקים המיסטיים-משיחיים שנפתחו אז, מעצימה את הדינמיקה הזו ללא הכר. כי הנה, ממש רגע מתל-אביב, נפתח פתאום חלום הדורות האמתי – אותה קרקע בתולה, אבל זו שהתהלכו ונקברו בה האבות המיתולוגיים של האומה. ושוב היא 'ריקה' ושוב כובשים אותה, אלא שהחלוצים החדשים ויורשי האתוס הם כעת המתנחלים, שמחיים שוב (לפחות לשיטתם) את מה שהיה רדום, מסואב, ואולי 'תל-אביבי'.
והנה, בתווך שבין מדינת ישראל לארץ ישראל, המערכת מאבדת את הרסנים שהיו לה, משכנעת את עצמה שהיא אינה זקוקה עוד למשפט האומות שהרי כעת יש לה לא פחות מן הקב"ה. והאמצעים אותם אמצעים ישנים אבל הלבוש כעת מעורטל – 'הביטחון', 'ההתיישבות' הופכים להיות גידולי פרא, ערוגות מטופחות היטב שיצאו מכלל שליטה.
ובינתיים, בניהם ובני בניהם של החלוצים ההם לכאורה התפכחו כבר מהאידאליזם של ההורים. הם רחוקים מלחוות את היחס האינטימי, הבלתי אמצעי – לנוף, לשדה, לתלם של אדמת המולדת. מרביתם גם לא שותפים בלשון המעטה לחלומות המשיחיים של הימין. אבל הם מעולם לא השתחררו מהיחס הכפול הזה, האוהב-שונא, הלא מאוזן, המתרוצץ. האהבה הלוהטת ההיא הפכה לאכזבה יוקדת, להפניית עורף, לרצון לברוח ולא לשוב עוד. והאם זו לא בדיוק תנועת הנגד, שמאפשרת את ההקצנה ההולכת וגוברת והעיוות של הציונות לכדי שילוב ממאיר של משיחיות וקולוניאליזם דורסני.
הייתי רוצה לנסות ולטעון כאן שהמקום הפגום, השבור – נוף הארץ, הוא המקום שממנו צריך להתחיל התיקון ; שהרי כמאמר הר' נחמן, אם קלקלת, אתה יכול גם לתקן.
עיצוב הנוף
זה לא סוד שהציונות, גם בשנותיה הטרום-מתנחליות ולפני שלטון הימין, עיצבה את נוף ומפת הארץ לפי ההיגיון שהכתיבו הביטחון וההתיישבות, שירדו שלובי זרוע לעולם של ראשית שנות המדינה. גיאוגרפים מדברים על כך שבדיוק מן הסיבה הזו מפת הארץ נעדרת במקומות רבים היגיון כלכלי-מרחבי ; יישובים הוקמו משיקולי ביטחון, בספר, רחוק ממרכזי ישוב, בלי לשאול האם יש באמת צורך בעוד יישוב, בעוד תשתיות, עוד נקודה על המפה. יש שמדברים על 52 ערים מיותרות בישראל, שמעולם לא היו קמות אילו הליכי העיור היו טבעיים.
ערד, שבה גדלתי ואותה אני מכירה היטב – היא דוגמה מצוינת, בדומה לרבות מעיירות הנגב, לרעיון פיזור האוכלוסייה. השיקולים המרכזיים בהקמתה היו כיבוש מרחבי הנגב המזרחי ויישוב הספר שסמוך לקו הירוק (שהיה אז גבול). היא הייתה שלב מאוחר של הציונות, בשנות הששים, כשברור היה שהחשיבה החלוצית-קיבוצית כבר לא רלוונטית בצורתה ההיא. ועדיין – ערד הוקמה באותה רוח חלוצית של כיבוש הנוף בבטון ומלט, אבל הפעם עם חזון עירוני-תעשייתי. ערד הייתה דומה לעיירות שנות החמישים (דימונה, ירוחם) בבעייתיות של המיקום שלה, אבל שונה מאוד בהרכב האוכלוסייה ;ילידי הארץ ולא עולים חדשים (ובטח לא מצפון אפריקה), דור ב' של הציונות החלוצית, החקלאית והלבנה.
לקח שנות דור בערך ומהפך פוליטי אחד, כדי שאותם חלוצי דור ב' שראו את עירם קולטת עלייה בהמונים, הופכת יעד לאוכלוסייה חרדית ומשתנה – יתאכזבו, יתפכחו והבועה האליטיסטית תתנפץ. הלהט לכבוש את הנוף, להקים מאפס, הפך למרירות ואכזבה. רבים מאנשי ערד (להבדיל משדרות, ירוחם, דימונה ומקומות אחרים) יכלו לעזוב וישובים מבוססים וחדשים קלטו אותם – מיתר, להבים ואחרים. אליהם הצטרפו המצליחנים של עיירות הפיתוח האחרות, שהצלחתם נמדדה ביכולת לעזוב – לפרבר מבוסס בדרום ובמקרה הטוב למרכז הארץ. ערד (שהייתה פעם "בייבי" של המערך) נחלשה, גביית המסים ירדה והבעייתיות שבמיקום שלה מלכתחילה צפה אל פני השטח. מפעלים נסגרו, ההגירה השלילית התגברה, עוד ועוד מחסידי האדמו"ר מגור הגיעו ועשו את העיר לביתם.
ה-"שממה" שנכבשה ונסללה חזרה לבצבץ בין אבני המרצפת. הבתים העזובים ושלטי 'להשכרה' התרבו והמחירים צנחו. מי שנותרו, מועסקים במפעלים שהופרטו או במלונות, בשכר נמוך, רחוק מהעין והלב. כי"ל החלה לוטשת עיניים אל עתודות הפוספטים שרובצים מתחת לעיר – ובמסדרונות השלטון היה מי שיקשיב.
מי שאוזנו כרויה ישמע גם קולות אחרים, שלא נשמעים בתקשורת – יוזמות תיירותיות קטנותשמתחשבות בנוף, ראש עיר חדש וצעיר שמפיח תקווה לשינוי, מקדם בניית שכונות חדשות ומתכנן לשפץ את הקיימות. אלא שכל המעשים הקטנים הם נקודה בים, לעומת התכנית הממשלתית החדשה (תכנית "עשרת הישובים") שצונחת מלמעלה, "נזכרת מחדש" בנגב ומייבאת אליו רעיונות שהתחדדו והתלטשו בכור המצרף החדש של הציונות, מעבר לקו הירוק.
עשרת היישובים כסמל
הרעיון להקים עשרה יישובים חדשים בבקעת ערד, שהממשלה מקדמת במרץ, הוא בעיניי הקצנה אבסורדית של רעיון כיבוש הנוף, עם טוויסט קפיטליסטי. החפץ התיישן, התרפט? לא נורא, נזרוק לפח ונקנה חדש. במקום לתקן את העיוותים הישנים, לרפא חוליים, למצוא את החן בקמט ובפצע – נוציא כעת מיליארדים מכספי משלם המסים, נסלול מחדש כבישים, נניח תשתיות. בשעה שכל התשתיות כבר הונחו והוזנחו במרחק קילומטרים ספורים והן משוועות לתשומת לב. נחולל עוד עזיבה ועוד דלדול של היישובים הקיימים, שלכל אחד ייחוד וסיפור משלו, לטובת עוד יישוב עם גגות אדומים, עוד פרבר או עיר שינה.
ערד היא דוגמה טובה, אבל יש לה גם ממד סמלי ; הלוואי שמי שעברו מן האידאולוגיה הבוערת אל הקצה השני, מי שמחפשים דרכון זר או יעד נוח להגירה, או לפחות עיר נוחה עם גגות אדומים – יתבוננו במה שעוללה וחוללה הציונות בגובה העיניים, בכנות. שיראו את מה שהוריהם לא ראו, שיעזו לפרום את המנטרות הלא רלוונטיות ולראות מבעד לכתמים העיוורים ; לחפש צדק חלוקתי בקיים ולא להנציח את אי הצדק הישן במעגל אינסופי (או לעמוד מנגד כשזה קורה).
האם כל זה לא נגזר בעצם מהיכולת לכאוב את כאבה של האדמה, שנסללת ונכבשת, נדרסת ונרמסת ללא צורך עוד ; את כאב הבזבוז ואי הצדק שבבניית ווילה חדשה ליד ווילה מתפוררת וליד יישוב פחונים בדואי – וחוזר חלילה. את אי ההפיכות של הבטון ואת העצב חסר התקנה על שמורת טבע שאבדה, או על עוד בעל חיים שנכחד.
[עדכון לאחר הפרסום ממי שבקיא במצב התכנוני: קידום התכנית נעצר לאחרונה, ככל הנראה מסיבות כלכליות. כך שבהחלט יכול להיות שהיא תישלף מהמגירה בהמשך. במקביל, מקודמת תכנית חדשה לאזור דימונה-שדרות – "חמשת הישובים". כך שדבר בעצם לא נגרע מן הפוסט].