הגעגועים למתים הם אבטיפוס של הגעגוע ומהם כאילו נגזר כל געגוע אחר; הם מקיפים בבת אחת את מה שיכול היה להיות ואת מה שהיה ולעתים הראשון בולע את השני, מטשטש אותו, בורא זיכרון חלופי ככל ששנות האובדן מתרבות ודוחקות את ההוויה המשותפת עמוק אל תוך העבר. היום הגעגועים לסבתא התגלמו לי במקום; רחוב אלנבי כולו הפך לבבואה דחוסה שייצגה כבחלום את הדירה הקטנה, את סיפוריה הרבים וחפציה המעטים של סבתא. מעט המחזיק את המרובה.  כל קונדיטוריה ישנה עם מפות שולחן מהוהות הייתה הסיפולוקס האדום, בית התבשילים של אווה ואווה עצמה שניבטה מחלון הראווה הלא נקי – היו השכנה מהקומה השמינית – ושלטי…

מקומות שיש להם משמעות עבורנו – בית ספר התיכון, בית הילדות, בית סבתא, הבסיס הצבאי ששירתנו בו, הם מאגרים של זיכרונות. לפגוש בהם שוב לבד, לפגוש בהם שוב באור מסוים, עם אדם מסוים – מנביע מאי שם רגע בעבר ומעמיד אותנו מול חלוף הזמן, מול עצמנו. עד כדי כך יסודית התכונה הזו למקומות, שלעתים איננו שמים לב שהזיכרון נפרד מן המקום, איננו תלוי בו, הוא בנו ולא בו. כך עבורי הר המצדה, שעומד בדד, מחורץ, מתפורר ומנותק מן ההרים שסביבו, אבל הוא חלק ממדבר יהודה, שלמרבה מזלי היה התפאורה לשנות ההתבגרות שלי. כשהייתי בת שלוש עשרה השתתפתי בטקס הבר מצווה…

במלאות עשר שנים למותה של אימא ז"ל  אחד משיריו היפים של יהודה עמיחי מתחיל ב-'פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים'. על מותה של אמי ממחלה, לפני עשר שנים בדיוק, אני חושבת במונחים דומים. בקו השבר הגיאולוגי הזה, שכבות של קיום מוצק כביכול זזו הצידה והכוחות של הכיליון וההוויה, שביום יום נסתרו מפניי (על אף היותם בכל מקום – בחדרי הלידה, בצמח שבעציץ, בנמלה שדרכתי עליה בטעות ליד סף הבית, במחזור החודשי שלי) התפרצו כמו יורה רותחת, לבה בוערת שרחשה סביבי כל העת, תהום שעל ספה חייתי ולא ידעתי. אימא הייתה עבורי ארץ, קרקע מוצקה, חומר. כך היא גם תפסה את…

בשנים האחרונות רעדו לה הידיים נורא. כבר לא שינתה הסריגה, שהיא דבקה בה כל כך הרבה שנים כדי לאמן את האצבעות; סורגת מול הטלוויזיה, ליד החלון, בישיבה, בעמידה. בשכבה ובקומה. גם כתב היד על השיקים של בנק לאומי רעד. רעדה גם החתימה האירופית, המסולסלת, שהיא שרבטה בעט הפרקר שקניתי לה. את הסט, עיפרון מכני ועט, היא שמרה ליד פנקס הצ'קים גם כשהעטים בחנות כבר הפכו לחד פעמיים והצ'קים התחילו לצאת מהאופנה. הצ'קים הכחולים היו רוטינה כזו, בראש השנה, בסוכות, בחנוכה. ביום ההולדת. לפעמים גם בל"ג בעומר או שבועות. היא חיה מקצבת זקנה, סבתא. קיום קטן, בודד, זרוק מחוץ לחיים הציבוריים,…

שירים מהמחברת הישנה של סבא

זוג רופאים כפריים קנו את הקרקע בכפר ב-1880. לפני המלחמות הגדולות, לפני המאה ה-20' ומוראותיה. שבעה דורות לפניי, מהצד של אבא. כשעוד היו כאן שתי נסיכויות קטנות וצפונה מכאן, בטרנסילבניה, שלט הקיסר האוסטרו הונגרי. העולם היה כל כך שונה שקשה אפילו לדמיין אותו. ואולי בעצם לא כל כך קשה, כי הזמן כאילו עמד כאן מלכת; סוס ועגלה עוברים ברחוב הראשי של הכפר, הפעמון של הכנסייה הקטנה מצלצל. איכרים ממלאים אסמים בקש. זקנות יושבות על הספסלים מול הבתים לפנות ערב.  על הקרקע ברומניה אומרים שדי שנופל לאדם זרע מהכיס וינבט עץ במהרה. אין צורך לטפל, אין צורך להשקות. האדמה מישורית ושחורה,…