במלאות עשר שנים למותה של אימא ז"ל  אחד משיריו היפים של יהודה עמיחי מתחיל ב-'פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים'. על מותה של אמי ממחלה, לפני עשר שנים בדיוק, אני חושבת במונחים דומים. בקו השבר הגיאולוגי הזה, שכבות של קיום מוצק כביכול זזו הצידה והכוחות של הכיליון וההוויה, שביום יום נסתרו מפניי (על אף היותם בכל מקום – בחדרי הלידה, בצמח שבעציץ, בנמלה שדרכתי עליה בטעות ליד סף הבית, במחזור החודשי שלי) התפרצו כמו יורה רותחת, לבה בוערת שרחשה סביבי כל העת, תהום שעל ספה חייתי ולא ידעתי. אימא הייתה עבורי ארץ, קרקע מוצקה, חומר. כך היא גם תפסה את…

אני עוברת אחת לאיזה זמן ליד משרד קטן באוניברסיטה, שסמוך למשקוף דלתו תלויה תווית פלסטיק ועליה שמו. אולי אאזור אומץ מתישהו בקרוב לדפוק על דלתו ולאמר: תודה, יובל שמעוני, שפתחת בפניי דלת שנדמה שנסגרה לה לאטה, מבלי שהבחנתי כיצד זה קורה. המוח הוא סתגלן גדול וככל שמתגבר קצב זרימת המידע ומתרבות הצורות שבהן הוא מופיע – הוא מתרגל לסטקטו המילולי הסמסי, לשגיאות הכתיב, לקריאה שאיננה מחברת את המילים של המשפט אלא מביטה בהן לרגע ונעה הלאה לטקסט הבא. את המעבר ההכרתי הזה, שוודאי יש מי שכבר תרגם לנוירונים וקשרים עצביים, אני מרגישה בכל פעם שאני פותחת ספר. זה קצת כמו…

המרחב שאנו חיים בו הוא לא הומוגני – אנחנו מייחסים משמעות שונה (ומשתנה) למקומות שבהם אנו עוברים במהלך חיינו. מקום שגדלנו בו, למדנו בו, עשינו אהבה, נפרדנו, סבלנו, טיילנו – לעולם יהיה מקום שאנחנו חשים אותו אחרת. הארץ של כל אחד מאתנו זרועה באתרי זיכרון, עד כדי כך שכל אחד מהלך בארץ פנימית משלו, לא פחות מאשר במרחב ובחלל. גם קהילות, דתות, קבוצות לאומיות – חוות את הנוף באופן דומה. המרחב הוא לעולם לא בתול, הוא תמיד מסופר, תמיד בעול. הארץ הפיזית שאנחנו חיים בה זרועה בשיירי הזיכרון הללו – קברי שייח', קברי צדיקים, אנדרטאות זיכרון, מגדלי מים מתפוררים. אבל…

אני חולפת ליד השלט הזה לא מעט. הוא עומד על הגבול שבין העיר הקטנה ובין מרחבי המדבר, סמוך לכביש הנוף שמוביל למצדה. כבר שנים שהוא במקום הזה, כנראה מאז שהוקם הקניון העירוני בשנות התשעים. העמידה שלו כאן, צרוב שמש ומתקלף, בתוך הריק הזה והרוח מהמדבר מעוררת בי מחשבה כל פעם מחדש. מה חשב לעצמו מי שקבע כאן את השלט – שמוביל למקום שנמצא כמה ק"מ פנימה בתוך העיר? שתנועת הרכבים הדלילה שנכנסת לעיר מכיוון מצדה תנוע לכיוון הקניון? ואם כן, מדוע, בעידן טרום הווייז, לא כללו בשלט הוראות נסיעה? או לפחות איזה פירוט – למה בדיוק אפשר לצפות בקניון הזה,…

עמקים זרועי סלעים זרועי חזזיות, שלגים מפשירים, אשדות של מים מהדהדים בקול שמחריש את האוזניים.  אין כאן איש מלבדי. עורב או שחף חולפים מדי פעם. טחב ירוק, צהוב, אדום-סגלגל. הפרחים נמוכים ועדינים, כמו פתיתי שלג. כאילו גם הם מצטנעים אל מול הנוף.  קרחונים נסוגים בפסגות, כתמי שלג משחירים לאט לתוך ההר. פלג ועוד פלג ועוד אחד הופכים לאגם ולנחל שוצף בין קירות סלע כהים. קול המון המים. עוד לא שטפתי את הציביליזציה מעליי עם כל המים האלה ואני חושבת על מחלפים וגשרים, על כביש פוגש כביש והופך לאוטוסטרדה. בסוף אנחנו רק חקיינים. ולמה ללכת רחוק, הנה הלמות הדם באוזניים. נים…