זוג רופאים כפריים קנו את הקרקע בכפר ב-1880. לפני המלחמות הגדולות, לפני המאה ה-20' ומוראותיה. שבעה דורות לפניי, מהצד של אבא. כשעוד היו כאן שתי נסיכויות קטנות וצפונה מכאן, בטרנסילבניה, שלט הקיסר האוסטרו הונגרי. העולם היה כל כך שונה שקשה אפילו לדמיין אותו. ואולי בעצם לא כל כך קשה, כי הזמן כאילו עמד כאן מלכת; סוס ועגלה עוברים ברחוב הראשי של הכפר, הפעמון של הכנסייה הקטנה מצלצל. איכרים ממלאים אסמים בקש. זקנות יושבות על הספסלים מול הבתים לפנות ערב.  על הקרקע ברומניה אומרים שדי שנופל לאדם זרע מהכיס וינבט עץ במהרה. אין צורך לטפל, אין צורך להשקות. האדמה מישורית ושחורה,…

בית משפט שלום הוא כנראה אותו הדבר בכל מקום בעולם, אבל כאן נוסף לזה נופך של בית משפט כפרי, ערכאה ראשונה. לכאן מתנקזים סכסוכים קטנים וגדולים; מנזק לגדר בין שני חקלאים, דרך פרה שהורעלה ועד מאות אלפי דונמים שהממשלה הקומוניסטית גזלה ועכשיו מנסים בעמל רב לקבל חזרה. הדמויות כאן צ'כוביאניות – אנשים קשי יום, כפות ידיים אדומות, שיני זהב ובגדים צבעוניים ומרופטים. מי שגר בכפר משלים לרוב שמונה שנות לימוד ואז מתמסר למשק, לכבשים, לכרמים –  וגאוותו על הצויקה ויין הבית שמייצרים כאן בחביות עץ, כמו פעם. כשסבתא שלי נהגה לאמר, לא בלי זלזול ""Parazst (איכר בהונגרית), היא התכוונה בדיוק…

בהיסטוריה המשפחתית שלי ואולי בהיסטוריה בכלל, המאה ה-20 היא כמו פצצה, שפיזרה בני אדם וגורלות על פני כל הגלובוס; רולטה אנושית אכזרית, עיוורת ושרירותית. אפשר לאמר שהתפוצצויות המשנה שלה הן מלחמות העולם,  והקומוניזם שבא בעקבותיהן ;שהגלה את האליטות ומיטב האנשים מן המדינות בהן חיו במזרח אירופה, ששלח אותם לכלא, לכפור ולשיני הכלבים. שהשאיר להם חזיר ותרנגולת, בדיוק מה שהמפלגה חישבה שמשפחה צריכה, ואת היתר גזל. ששלח אותם למפעל, או למכרה, לעבוד שמונה, תשע ועשר שעות ביום, כפופים על מכונה או פס ייצור. ממתינים לאוטובוס של שעה וחצי, שלפעמים איחר, בכפור של מינוס עשרים מעלות. קוברים את הראש במעיל מרופט, כי…

"השכבות היותר עמוקות של הנפש מאבדות את ייחודן האישי ככל שחודרים אל מעמקי החשכה. להעמיק מטה, הווה אומר להגיע למערכות הפועלות אוטונומית, למקום שבו הן הופכות להיות יותר קולקטיביות עד אשר הן נמוגות ומוכללות בחומרנות הגופנית, כלומר בתרכובות הכימיות. הפחמן של הגוף הוא פחמן גרידא, לפיכך בסופו של דבר הנפש היא בעצם 'העולם'"  (קארל גוסטב יונג) בדרך דרומה הנוף בדרך לנגב משיל מעליו את כל מה שמכסה אותו – חורש, רחובות, בניינים, אפילו הפחונים של הבדואים נעלמים. נשאר רק הכביש, שמתפתל אל תוך המדבר, עמודי החשמל שמלווים אותו ומדי פעם כמה שיטים, ערוץ נחל, ענן. אפילו הצמתים הופכים משמות מקומות…

כשהייתי ילדה אימא אמרה תמיד שחבל שסבא נפטר כל כך צעיר. כי אם הוא היה בסביבה הייתי מקבלת רשימות מסודרות, בכתב יד יפה, בקליגרפיה אירופאית, כדי ללכת אתן לספרייה ולהושיט לספרנית (תמיד ספרנית. מעולם בכל קריירת הספרייה הארוכה שלי לא פגשתי ספרן).  סבא היה כותב, שירים בעיקר. ומתרגם מכמה שפות לכמה שפות אחרות. גם סבתא הייתה כותבת, לעיתון ההונגרי, למגירה, לנו, כשנגדל. כשהייתי קטנה היא עוד כתבה עם עט (פארקר) ונייר אבל מהר מאוד היא עברה למעבד תמלילים, מהסוג העתיק. היא קראה לזה "לקשקש" ; "אני הולכת לקשקש קצת". כאילו לא מדובר בסיפורי שואה. או סיפורים על העולם לפני השואה.…

אדם יכול לגדל גינת תבלינים קטנה בחצר ביתו, או להרגיש שהוא חותך את ההרים בכביש המהיר. אבל מי שיוצא אל הטבע באמת, הוא רק אורח. לפני שנה טיילנו בעין עקב עליון. מוקדם בבוקר, בשקט שלפני המטיילים. כשירדנו לתוך הערוץ הרוח נשבה בין הקנים והסלעים היו רטובים וירקרקים מהנביעה. כל אבן קטנה שדרדרנו הדהדה בתוך הוואדי. כשסיימנו את הירידה ראינו אותו פתאום. על צלע ההר שממול. גדול, זקן, יושב למעלה כמו שייח' ומתבונן על הסביבה. יעל זכר. רק כשהתחלנו לדשדש בערוץ הבנו שאנחנו בתוך ההרמון שלו. נקבות וגורים צעירים דילגו על המצוק. אחרים שתו מהנביעה, מרחק מטרים בודדים מאיתנו. לפחות שלושים…