אדם יכול לגדל גינת תבלינים קטנה בחצר ביתו, או להרגיש שהוא חותך את ההרים בכביש המהיר. אבל מי שיוצא אל הטבע באמת, הוא רק אורח.
לפני שנה טיילנו בעין עקב עליון. מוקדם בבוקר, בשקט שלפני המטיילים. כשירדנו לתוך הערוץ הרוח נשבה בין הקנים והסלעים היו רטובים וירקרקים מהנביעה. כל אבן קטנה שדרדרנו הדהדה בתוך הוואדי. כשסיימנו את הירידה ראינו אותו פתאום. על צלע ההר שממול. גדול, זקן, יושב למעלה כמו שייח' ומתבונן על הסביבה. יעל זכר. רק כשהתחלנו לדשדש בערוץ הבנו שאנחנו בתוך ההרמון שלו. נקבות וגורים צעירים דילגו על המצוק. אחרים שתו מהנביעה, מרחק מטרים בודדים מאיתנו. לפחות שלושים פרטים היו שם.
הפסקת הקפה, שתוכננה להיות בצל הקנה והסוף, נדחתה והועברה למקום אחר. הרי הפרענו לחיות האציליות והעדינות האלה באמצע הסלון. באמצע הפסקת הבוקר.
לפני חמש שנים יצאתי להרים בנפאל. בתחילת עונת הגשמים. בגובה 4200 מטר, בערפל, כשבקושי נשמתי, הרגשתי שההר עוין. שאני לא שייכת. שפלשתי. למחרת היום קמתי עם מחלת גבהים, ההרים הקיאו אותי מתוכם. ירדתי למטה.
כשהייתי ילדה מגרש המשחקים שלנו היה הוואדי שמתחת לבית. במקום שבו מדבר יהודה פוגש את הארץ הנושבת. כשהגיע הערב, החושך בלע אותנו לאט, מתקדם מערבה מהצללים הענקיים של הרי מואב. כשראשוני הכוכבים יצאו הפסקנו לחבוט אבני צור זו בזו. או לשחק בגומי. הלכנו הביתה בלי שיקראו לנו. המדבר והלילה השתלטו על הרחוב.
צבי השיטים. עזניית הנגב. הפנק
עוד כמה דורות, אם עוד נהיה כאן, יציירו אותם במוזיאוני הטבע, כמו שבדור שלנו ציירו ממותות. בינתיים הם עדיין כאן.
עשרים צבאים בין סמר ליטבתה, מאחורי גדר. לא ברור אם ישרדו. פעם הם רעו בערבה בהמוניהם, עד שחיילים דהרו בג'יפים עם אם-16 שלופים. הם בטח לא ידעו שלצבי יש מערכת מסועפת של כלי דם קטנים, שמובילים מהפה אל המוח, כדי לשמור על הטמפרטורה של הגוף. כדור אחד בראש מחסל אלפי שנות אבולוציה.
עזניות הנגב דאו בשמיים של ישראל וירדן, מאות קילומטרים, בלי להכיר בגדר הגבול. ועכשיו, עזנייה אחת פצועה, יושבת בלי תנועה מאחורי הגדר של החי בר. כמו תמונה באנציקלופדיה ישנה.
הפנק הוא השועל הכי קטן בעולם. עוד פלא של הבריאה, עם אוזניים ענקיות שמאפשרות לו לשמוע אפילו נמלה בתנועה. זה שנים שלא נצפה פנק בדרום הארץ. ובאמת מדוע שיופיעו, הרי כרינו את החול, הקמנו ישובים לתפארת ושיבשנו את כל המארג האקולוגי עם ערימות של זבל.
אלה רק נציגים, כי היריעה קצרה. לא אמרתי מילה על שועל החולות. על הפרס. הנמר.
אפילו ברדלסים היו כאן פעם.
בית קברות לשיטים
אם כל קוץ במדבר הוא פרח, השיטים של הערבה הן כמו זרי פרחים ענקיים שמפוזרים בחינניות בערוצים ובמישורים. מעניקים חיים לציפורים, למיני עש וצמחים אחרים.
בעשורים האחרונים מי התהום של הערבה הופכים יותר ויותר מלוחים בגלל החקלאות. מעט הגשם שנהג לרדת כאן כמעט פסק. החוקרים סבורים שאולי גם על זה צריך להודות לנו, או לתאגידי הענק שמחממים לנו את הכדור. אז לא פלא שהרבה מן השיטים גוועות.
אפילו את המדבר הצלחנו להרוג.
במוצא אחד הערוצים בערבה הדרומית תראו מחזה מוזר. עשרות שיטים, גוססות או מתות, ניצבות על עמודי חול גבוהים. כמו הדומים קטנים כאלה, שמציגים אותן לראווה. ככה נראית כריית חול, סיפרו לי. לקבלן אסור לכרות את העצים. אז הוא כורת את הקרקע.
לא יכולתי שלא להרהר בסמליות. אנחנו יורקים לתוך הבאר שמשקה אותנו. בסוף נישאר כמו השיטים האלה, לבד, גבוה, נזר הבריאה, אבל גוססים.
צ'יף אינדיאני חכם
נזכרתי בנבואה של צ'יף סיאטל, המנהיג של שבט הסוקוואמיש האינדיאני. ג'ורג' וושינגטון הציע לו במאה ה-19 לקנות את האדמות של השבט. וכך הוא השיב:
"איך יוכל אדם לרכוש או למכור את השמיים, את חומה של האדמה? הרעיון אינו מובן לנו. אם הרעננות של האוויר, או הנצנוץ של מי האגם הם לא שלנו, הכיצד תוכל לקנות אותם? כל שעל באדמה הזו קדוש לבני עמי. כל מחט של אורן, כל רצועת חול הנושקת לחוף, כל ערפל המתרומם באפלת עצי היער, כל חרק שמזמזם – קדושים הם בזיכרון והחוויה של בני עמי".
בדרך חזרה מן הערבה התבוננתי על גושי הגרניט האדירים ושכבות אבן החול שהושקעה פה מעט מעט, גרגר ועוד גרגר. מיליוני שנים של געש, רעידות ושברים. ואז מיליוני שנים של רוחות, גשמים ושיטפונות, שעיצבו ושייפו את הנוף שאני רואה עכשיו מבעד לחלון האוטובוס. הנה המחזור העתיק ביותר של הטבע, שאם מתבוננים דרכו הכל נראה קטן וחולף. גם הפנק, גם העזנייה.
ואנחנו? בטח נראים כמו פצצה מתקתקת עם מנגנון השמדה עצמית.
4 Comments
הלוואי תיקון סביבתי, הלוואי ברוש תדהר ותאשור.
ותודה על ההפניה היפה למקרא.
מהממת! (השוויצרית)
קלרה,
מעורר מחשבה בכל קריאה מחדש. עד אשר יבוא תיקון סביבתי אל המדבר, המים יזרמו והשיטה נבט מחדש.
העניים והאביונים מבקשים מים, ואין לשונם, בצמא נשתה, אני יהוה אענם, אלהי ישראל לא אעזבם. אפתח על-שפיים נהרות, ובתוך בקעות מעינות; אשים מדבר לאגם-מים, וארץ ציה למוצאי מים. אתן במדבר ארז שטה, והדס ועץ שמן; אשים בערבה, ברוש תדהר ותאשור–יחדו.
אך קלרה, קלרה, כמה טוב שאת כותבת וכמה כואב להתעורר למציאות…