מוקדש לא' – שנשמה חדשה הגיעה היום לעולמו  שעת חצות בהירה זוהי שעתך, נשמתי שעת מעופך החופשי אל תוך האין-מילים הרחק מספרים, הרחק מאמנות, היום נמחק, השיעור נלמד, את נעה קדימה ומתגלה כולך, שקטה, מתבוננת, מהרהרת באהובייך: הלילה, השינה, המוות והכוכבים. וולט ויטמן, מתוך "עלי עשב" – בתרגום שלי (יחד עם  כוס וויסקי, אני מודה). אני חושבת עכשיו על וולט ויטמן אבל משום מה עולה בדעתי שורה של יונה וולך : "שירי הנוף והסמלים הגדולים של הטבע". כי הם באמת היו שלו, שירי הנוף והסמלים, חומר בידי האיכר הגדולות שלו ; כך אני מדמיינת את זה, אפילו שמי יודע, אולי…

שירים מהמחברת הישנה של סבא

היינו הולכים יותר מחצי שעה מדי בוקר לבית הספר. "דרך הוואדי", היינו קוראים לזה, בבוץ, בגשם, או בשמש קופחת. חוצים ערוץ נחל קטן, שמשקיף על הרי חברון מצד אחד והרי מואב מצד שני, עם תיק בית-ספר על הגב. בתיק היה אטלס כרטא ששקל טון וחצי או תנ"ך, שבגללו אסור היה שהתיק ייפול על הרצפה. "תפסיק, יש לי תנ"ך בתיק", היה סגולה ידועה נגד ילדים שהתקרבו יותר מדיי, דחפו, או התחילו בתגרות ידיים. בחורף הרוחות ייללו בואדיות והערוצים התמלאו מים, שזרמו על אדמת הלס, מתלכדים במהירות לשיטפונות. בשבועות שאחרי האפור והחום של השיטפון המדבר התעורר לחיים, ירוק פתאום.  אחרי חורף אינסופי הגיע קיץ…

ערבב את הטיח, אחמד כשהייתי בתיכון הגיע אלינו הביתה טייח מחברון. אני לא זוכרת אותו כל כך, רק את הניסור המונוטוני של הטיח. ואת הבגדים שלו המהוהים והמלוכלכים מסיד.עוד היינו נוסעים אז לדרום הר חברון. חבל ארץ תנ"כי, בראשיתי, שהכפרים משתפלים בו על הגבעות כמו עדרי צאן. וגם הצאן. שנשים פוסעות בו לצד הכביש הרעוע, לבושות שחור מתנפנף וילדים מתרוצצים בין הבתים הדלים. ירושלים של (מסמרי) ברזל בשנת 2002 הייתי בת 25. סטודנטית למשפטים. גרתי ברחביה. נסעתי באוטובוסים, לשוק, לאוניברסיטה, להורים. לאן שצריך. לעולם לא אשכח את חול המועד ההוא, כשהרחובות היו בו ריקים מפחד. צלפים הסתובבו על גגות העיר…