דלת הבית, שחוזרים אליו והולכים ממנו, שעוזבים אותו וחוזרים אליו, היא אחת הדמויות בסרט. דלת של בית אחד באיראן, בשכונה אחת, שחיים בה איש, אישה וילדה אחת מתבגרת.
ספק אם הייתי אי פעם חושבת על דלתות באיראן. אלמלא הסרט הזה, הדימוי הראשון שהיה עולה בראשי בקשר לאיראן הוא כנראה צנטריפוגה (מה שזה לא יהיה) או חלוק לבן, מבחנה וחיוך חורש רע.
זה אולי משפט טיפשי לאמר, אבל האנושיות, על חולשותיה ועל היופי שבה, היא הדבר הכי אוניברסלי שיש. אנחנו כל כך דומים זה לזה, בני אדם, שכל מה שקוראים בעיתונים נראה לפעמים כמו טעות טרגית ונמנעת ביותר. בזה נזכרתי כשראיתי את הסרט האיראני היפה "פרידה".
אישה אחת רוצה לעזוב את איראן. איש אחד לא מוכן לעזוב את אביו חולה האלצהיימר, או שזה רק תירוץ, קשה לאמר. ילדה אחת תקועה באמצע בין השלושה. הם משכילים, מערביים, הרעלה היא כמעט קישוט, לווית חן – לחיים דומים לשלנו. עם ספרים, פסנתר, טלפונים סלולאריים וטלוויזיה.
לתוך המשפחה הקטנה, שהזוג נמצא בה על סף פרידה, נזרקת אישה, מהרחוב. דתייה, "פשוטה" יותר, מי יודע כמה מעמדות נמוך יותר מן השלושה. רגע של אלימות, אנושית, מובנת, משליך את כולם, יחד עם הצופה, לקרוסלה של רגשות – שאין בה אשמים, רק בני אדם שמנסים להמשיך לתפקד בנסיבות בלתי אפשריות. זעם וחוסר אונים, עקשנות וגאווה מתערבבים על המסך ומעל הכל מרחפת השאלה, ששואלת גם הילדה ; האם יחזרו בהם מהפרידה הזו. האם מה שקרה יקרב או ירחיק. ולמה שיחזרו בעצם, אם כבר נגמר. ומה יהיה עליה.
בהתחלה רציתי להבין בדיוק מה האמת של הסרט, מי צודק, מי טעה. אבל ככל שהסרט התקדם, היא נראתה כל כך אחרת מכל כיוון, עד שאי אפשר היה עוד לנסח מהי.
הסבא חולה האלצהיימר הוא עוד פרידה אילמת שנוכחת כל הסרט. כל כפתור שרוכסים לו, כל פעולה יומיומיות שעושים אתו, היא כבר פוסט פרידה, כמעט פוסט מורטם, כי הוא לא באמת שם. והפרידה הזו מאירה את הפרידה האחרת, שקרתה אך לא קרתה – של ההורים זה מזה, של הילדה משניהם ומכל אחד מהם לחוד.
כמה מאיתנו רוכסים כפתורים, מטפלים, עושים את הפעולות ההכרחיות, אבל מאחורי כל זה יש כבר קליפה ריקה, פרידה שכבר קרתה.