כשהייתי בת 21 התאהבתי בה מעל הראש. קשה להסביר, משהו באופן שבו האור נח עליה בשעות מסוימות, במורכבות האינסופית שלה ;מכל זווית היא נראתה לי אחרת, מציתה את הדמיון הרומנטי שלי בכל קרן רחוב, בכל נצנוץ של צריח. ככה התחיל הרומן הירושלמי שלי, שנמשך כמעט שמונה שנים ובמובנים מסוימים לא פסק עד היום, כשאני במרחק תל אביבי בטוח.
אני אוהבת אותה מאוד, עדיין. אבל המבט המצועף שלי, ההוא ששמור להתאהבות, הוא כבר מזמן נחלת העבר. אני יכולה עדיין להתרגש מגלימה מרהיבה של נזיר, או בסיליקה יפה, אבל את ירושלים המאוחדת לנצח נצחים, ירושלים עוטפת האור, ירושלים של זהב – אני רואה עכשיו בגודל טבעי; מסוכסכת, מוזנחת, מחולקת דה פקטו, פקעת של אינטרסים וקלחת שכל שועי עולם בוחשים בה במרץ. ענייה, נפיצה, אולטרה-דתית ומשובצת איים בודדים (ומתכווצים) של חילוניות וליברליזם.
הבוקר נסעתי לסיור של כמה שעות בקו התפר הירושלמי (במסגרת עמותת עיר עמים). הנה כמה מרשמיי.
עובדות, מה לעשות
כמובן שרבבות ספרי היסטוריה, הגות, עיון, פוליטיקה ואקטואליה כבר נכתבו ומיליוני מפות כבר שורטטו, מהעולם העתיק ועד אלו של חדרי הדיונים בקמפ דיוויד. אבל למען הרשימה הזו אנסה להתמקד במה שעיניי ראו ובכמה קווים שמזגזגים, מבתרים ומחלקים את הארץ הפתוחה, המלאה והעתיקה הזו.
את הקו הירוק לא צריך להסביר. הוא היה הגבול שלנו עד מלחמת ששת הימים. הוא חותך את ירושלים יחד עם ציר מס' 1 לכיוון צפון, לא מכליל כמובן את העיר העתיקה. כאן נכנסים כל הסיפורים שאנחנו מכירים, שער מנדלבאום, הצלפים, ימין משה וה-no man's land, שהיה בין השכונה ובין העיר העתיקה. הליגיון הירדני, חורי הכדורים בחומת העיר ומאוחר יותר הצנחנים ברחבת הכותל, כיבוש הרובע היהודי והעיר שחוברה לה יחדיו ("סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז הוא קריאה מצוינת בהקשר הזה).
הקו הירוק הוא במובנים רבים גם גבול הלגיטימיות הבינלאומי שלנו, קו פרשת המים, הקו שכל מי שהוזה פה עדיין פיתרון מדיני מתייחס אליו.
הקו המוניציפלי
אחרי מלחמת ששת הימים הוחלט לספח לשטח המוניציפלי של ירושלים לא רק את העיר המזרחית בגבולות הירדניים (כולל העיר העתיקה) אלא גם 28 כפרים שסבבו אותה ואלפי דונמים של שטח כפרי מתוך הגדה המערבית. המטרה המוצהרת הייתה דמוגרפית, מדינית, כזו שקובעת עובדות בשטח, בין היתר מתוך המחשבה שהיכן שעובר הגבול המוניציפלי, יעבור גם הגבול הממשי ברגע שישראל תיסוג מהשטח שכבשה. שיקולים אורבניים, תכנוניים, של מתן שירות לכפרים ולתושבים, של תקצוב שטח עירוני (שגדול היום מחיפה ותל אביב יחד) – לא עמדו בבסיס ההחלטות אז (וגם לא היום, אגב). בשטחים הללו נערך מפקד אוכלוסין ולתושביו הערבים ניתן מעמד של "תושבי קבע" בישראל (להבדיל מאזרחים).
אז זהו הקו השני, המוניציפלי, שחתך וגזר הרבה מעבר לקו הירוק, מתוך מטרה ברורה של ייהוד השטח והרחבת הריבונות.
מאז נבנו בין הקו הירוק ובין הגבול המוניציפלי של ירושלים שכונות רבות, יש מי שיאמרו התנחלויות (אין ספק שמדובר בשטחים שמעבר לקו הירוק) – אעפ"י שרובנו לא נוהגים לראות בגבעה הצרפתית, גבעת המבתר, גילה, או פסגת זאב התנחלויות כמו יצהר, פסגות או איתמר. "שכונה", אני אומרת, אך הכוונה היא לערי לווין של עשרות אלפי תושבים כל אחת, שמרכיבות יחד עם אותו מרחב ערבי (רובו מוזנח, נחשל ובעל רמת תשתיות ירודה) את הרצף העירוני של ירושלים.
גם מעבר לקו המוניציפלי של ירושלים, עמוק מחוץ לקו הירוק, לא טמנו את ידינו בצלחת ; בנינו את מעלה אדומים על גגותיה המוריקים, את גבעת זאב בצפון, הגדלנו וביססנו את גוש עציון.
הגדר
גרתי אז בירושלים ואני זוכרת היטב. את תחושת המצור, הפחד, הפאב הקבוע שלי שהתפוצץ לרסיסים, הליכות ארוכות ברגל במקום האוטובוס, גיחות מהירות וממוקדות לקניות בשוק הסמוך. צלפים על הגגות, מבטים חשדניים לכיוון של גברים לא מגולחים בעלי חזות מזרחית.
הייאוש ההוא, של אחרי חומת מגן, הוליד את החד צדדיות כמדיניות, כגישה, כפילוסופיה. זו גם הפילוסופיה שהולידה את גדר ההפרדה, מכשול ההפרדה, גדר הביטחון – תלוי את מי שואלים.
זה קו שרואים בעיניים ברוב המקומות, בלי מפות. הגדר מבתרת את השטח, לפעמים נחש בטון ענק ולעתים גדר כפולה ונמוכה עם שביל טשטוש. הגדר קובעת עובדות בשטח, משנה סדרי חיים, מסלולי חיים – לבית הספר, לעבודה, לבית החולים. יש כפר קטן בדרום ירושלים שנקרא וואלאג'ה, והוא כולו מוקף גדר. וואלאג'ה וגדר סביב לו.
אומרים שהיא מוכיחה את עצמה, הגדר. בטוח היום הרבה יותר להיות ישראלי ברחוב בירושלים, במרפסת בגילה. גם בתל אביב, כשחושבים על זה. מצד שני מדברים גם על זניחה מכוונת של האלימות כמדיניות של הרשות. אז היכן האמת? ומי יודע מה יוליד המצב שבו פלסטיני אינו מכיר ישראלי בן גילו וההפך?
בדרום ירושלים הגדר מקבילה פחות או יותר לקו המוניציפלי של ירושלים (זה שנתן ביס גדול בעומק הקו הירוק), עד שהיא עצמה נוגסת עוד ביס אחד ענק לעומק השטחים ומקיפה את גוש עציון (ומחבקת אותו אל תוך הקונצנזוס). מנופים ועגורנים יש למכביר באיזור דרום ירושלים, ויותר התחלות בנייה (מחוץ לקו המוניציפלי, מחוץ לקו הירוק) משראיתי מעודי בתל אביב או בדרום הארץ.
אבל במרכז ירושלים, הסיפור אחר. שם הגדר עוברת הרחק מזרחה מהעיר העתיקה (ומקו הגבול של 67'), ומשאירה אצלנו את סילוואן, למשל. מפרידה בין ערבים באבו דיס לערבים בסילוואן (שיקולים בטחוניים, אמרנו?). עוד כמה פעלולים יש לה לגדר כשהתוואי שלה (היא לא בנויה שם עדיין) בולע את כל מעלה אדומים וגושי ההתיישבות היהודיים שמסביב. הרחק מעבר לקו המוניציפלי, הרחק לתוך השטחים.
אז זו התמונה שרואים מכל עבר ולאורך שנים – התחלות בנייה מרוחקות בתחילה, נקודות נקודות שמצטרפות בסוף לרצף, שמצפצף על הקו הירוק, חוצה את הגבולות המוניציפליים ובואו נאמר את האמת – מחלק את ירושלים מחדש יחד עם הגדר, לירושלים רבתי אחת גדולה (עם "העצמות" שחייבים לבלוע בדרך, כמו סילוואן, או בית צפאפא).
בעמותת עיר עמים מציינים שבמן הפוך על הפוך, הגדר דווקא מביאה לתנועה פנימה של עשרות אלפי ערבים תושבי ירושלים, ששוכרים דירות בפסגת זאב ובשכונות תפר, כדי שלא לאבד את זיקתם לעיר.
ועכשיו תוסיפו לכל הקלחת מקומות כמו בית יהונתן בלב סילוואן, או ישיבת אורות של הרב אילון בהר הזיתים, מעוזים יהודיים דתיים מוקפי גדר גבוהה, מאובטחים, באבטחה ותמיכה ממשלתית חצי רשמית.
מבט מבחוץ ומבט מבפנים
ארבע שעות נסע האוטובוס מגבעה לגבעה, מגבעה יהודית (הר חומה) לגבעה ערבית (אום טובא) וחוזר חלילה (גילה, ג'אבל מוכבר ועוד). מתוך כביש רחב, סלול היטב, בינות גני משחקים ועצים מטופחים, מצאנו את עצמנו מביטים לכפר שלמטה (שהוא ירושלים כזכור), שמפוזר כמו עזים על המדרון, מאזינים למואזין שבוקע משם. זהו מבט מוכר לנו, לרובנו, אפילו למתגוררים בכפר סבא (לקלקיליה, טירה) או ת"א (ליפו).
זה מבט שאני מכירה היטב, כמי שגדלה בערד והתבוננה מרחוק בפחוני הבדואים ובעיירות ובמסגדים. או עשתה טירונות במחנה 80, מחזיקה עוזי (כאילו שאדע מה לעשות אתו אם אצטרך) ושומעת מרחוק, בין האקליפטוסים, את המואזין.
הוא טעון במשמעויות, המבט הזה, המוכר מביט אל הזר, ה"חזק" אל ה"חלש", החוקי והמסודר אל הכפרי, פורע החוק והנחשל.
לרבים מאיתנו לא הזדמן מעולם להפוך את המבט (להבדיל מפלסטינים רבים, שעובדים כאן דרך קבע). אבל הסיור הפך אותו קצת, לפחות ברמה הוויזואלית; נכנסים לכפר, הכביש הופך מיד לאספלט סדוק ומטלטל. מדרכות אין. בתי ספר אין. תכנית מתאר כמובן שאין. מכולות, אשפה, גרפיטי, פוסטרים של אל-אקצא, נשים רעולות.
ועכשיו מתבוננים אל היהודים – על צלע ההר ממול בתים מסודרים, פחי אשפה צמודים לבניינים, בתי ספר, מרכזים מסחריים.
ואז שוב מתהפכים, נכנסים לארמון הנציב. הכביש מתיישר, הסדר חוזר.
הפרדה
אפשר לגור בגילה עשרים שנה ולא להיכנס לאום טובא. לנסוע על כביש 443 במשך כמה שנים ולא לתהות מה יש בכפר שנקרא "בית עור א תחתא" ומדוע צה"ל הניח מדבקות שחורות על השמות של השלטים בערבית.
החיים שלנו מלאים בגדרות שקופות יותר ושקופות פחות. האם הגדרות שומרות עלינו, הרוב הדומם, רק ממחבלים, או שהן שומרות אותנו גם מלדעת, מלהכיר.
לפני כמה שנים חזרתי מטיול ארוך למזרח, שבו פניתי לאן שרציתי, נסעתי לאן שהכביש לקח אותי ודיברתי עם מי שרק רציתי. ופתאום הגדרות לא נראו לי שקופות יותר. הן נראו לי כמו התגלמות של אינטרסים גדולים ממני, שעליהם אני לא יודעת מספיק ויש מי שמעדיף שלא אדע.
במשרד התובע הכללי של ירושלים
עבדתי שם כמה שנים. ואני נוהגת לומר שראיתי לתקופה, אמנם דרך משקפת מאוד ממסדית ומאוד מצומצמת, את הקרביים של העיר ;נערים שיידו אבנים גדולות על מכוניות בעיסאוויה ונעצרו על ידי שוטרים להוטים מדיי, מתנחלים שסירבו להזדהות בפני שוטרים בזמן ההתנתקות, בעלים יהודי של מפעל באיזור התעשייה עטרות שחיבלו ברכושו שוב ושוב והוא מעולם לא פוצה, סטודנטים ערבים שחיו בחו"ל וחזרו לביתם במזרח ירושלים כדי לגלות שאיבדו את מעמד התושב ואתו את זכויותיהם הסוציאליות. וזה רק מבחר אקראי, ככה, בשליפה מהמותן.
לעמוד מאחורי התיקים האלו מטעם המדינה, בחולצה לבנה מכופתרת, לבושה יפה בבית המשפט, גרם לי לא פעם תחושת אי נוחות. הרגשתי בורג בתוך מכונה גדולה ואטומה שאינני מבינה מספיק. משרתת אינטרסים שהם לא בהכרח של אזרחי המדינה; על פני הדברים, משרתת את החוק, אבל בפועל, משרתת פרשנות ממסדית ומגמתית שלו, שהיא הכל חוץ מאובייקטיבית. בדיוק כמו נקודות ההתיישבות האלו, כאילו אקראיות, כאילו לא קשורות, אבל מתחברות בסוף למציאות דמוגרפית ופוליטית לא אקראית ולא מקרית.
סינדרום ירושלים
כבר אמרו לפניי שמקבלי ההחלטות באשר לירושלים ועתידה נגועים בסינדרום הידוע, לוקים באי הפרדה מסוכנת, הרת גורל – בין הממד המיתי (ירושלים המאוחדת, חזרנו אל בורות המים, מושא הכיסופים, טבור העולם, הר המוריה) ובין הממד הארצי שלה. מטרופולין גדול, מורכב, שסובל בחלקים ממנו מהזנחה פושעת, מעוני, אלימות והקצנה (על החרדים לא דיברנו בכלל).
נקל לראות את כל זה בסיור – ישראל שמתנהלת עדיין בשיטת חומה ומגדל, במדיניות חד צדדית, כוחנית, לא שוויונית ועיוורת לעובדה שתחת עינה הפקוחה הולכת ונוצרת (גם בתוך גבולות הגדר) עיר דו לאומית.
בתוך כל הקלחת המורכבת הזו עוברת הרכבת הקלה (נו, סוף סוף משהו קל בעיר הזאת). לא בלי חיכוכים ופרובוקציות, הרכבת מפגישה לראשונה בין יהודים וערבים תושבי צפון העיר. ללא בבית המשפט ולא בבית המעצר (או במטבח של המסעדה), אלא ביומיום, בחולין. מעניין איך העיר הייתה נראית היום אילו היה בה יותר מפגשים כאלה. נורמליים. ובמילותיו היפות של יהודה עמיחי:
"פעם ישבתי ליד מדרגות שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך, ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו, נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!". אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: "אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב. אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו".
אז מה יהיה פה? מי יודעת, במציאות שבה אפילו ניסוח העובדות הוא משימה מורכבת. אפשר לקוות שנקיץ מהאובססיה המתנחלית-יהודית-חרדתית שלנו ונבין מהר ככל האפשר שאחת מאותן מפות אמריקאיות, אירופיות, מתווה קלינטון, או יוזמת ז'נבה – תהיה הבסיס לירושלים העתידית. ושהפירוק של המוקש הזה (שעושה חשק לטמון את הראש בחול, או באספרסו בתל אביב) לא פחות חשוב (אם לא יותר) מהמחאה החברתית, מהחרם על תנובה וממחירי הדיור.
סלע קיומנו, אם תרצו.
4 Comments
מתן,
אגב אותה עובדת עירייה שפוטרה, כנראה שאני אתגר מגדרי-חילוני-שמאלני מדיי:-)
אבל אולי בגלגול הבא אחזור בתור גבר דתי, ימני וכמובן סטרייט.
קלרה.
למרות התיאורים המפורטים, הכה מוחשיים, אעשה מעשה ואצטרף לסיור הבא.
מתישהו צריך להריץ אותך לכנסת. או לראשות עיריית ירושלים. בדיוק הבוקר שמעתי ברדיו ראיון עם עובדת עירייה (דתייה) שפוטרה על ידי ניר ברקת, כפי הנראה בעקבות לחץ של החרדים, על כך שהעזה להאבק באפלייה הנשית שהולכת ומקצינה.
גיא,
אתה אומר "זאת עיר הבירה שלי", אבל זו כל השאלה. מה זאת הירושלים הזו – מזרח ירושלים הענייה, ההתנחלות היהודית הקיצונית בלב סילוואן, או אולי הבתים הריקים במרכז העיר. מה שאני בעצם אומרת הוא שירושלים לא מתנהלת כמו שעיר שפויה אמורה להתנהל (למשל לדאוג לחניה, חינוך, פינוי אשפה) ושמי שמשלם (וישלם) את המחיר הם כולנו, לא רק הירושלמים.
מודה שלא קראתי עד הסוף אבל ממה שכן קראתי אני מנסה אבל לא אצליח להבין את מה שאת רואה בירושלים של היום לירושלים של אז. אני, רמת'שרוני במקור, רואה את השינויים שעוברת העיר הקטנה שלי וזה ממאיס אותי ממנה אז בטח שהשינויים בירושלים (כולל רחובות הרפאים שלא ציינת הנרכשו ע"י זרים שלא גרים בארץ) משפיעים על יחסייך כלפיי העיר. חבל, דווקא יכולה להיות אחלה עיר עם כל התרבויות שיש בה וההיסטוריה והבחירה בלהמשיך להזיק לעיר, נזק שמגיע מכל אחד מהצדדים, רק יוצרת תדמית שכמו שתיארת "ללכת עם חשש ברחוב". באופן אישי, אף פעם לא התלהבתי מהעיר הזאת, לא מסתדר שם עם הרכב, לא מצליח להבין את הרחובות ומבטל לחלוטין דעות של חלק מהתושבים שם אבל מבין ומקבל שזאת עיר הבירה שלי