"אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹדוְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר "לִבִּי בַּמִּזְרָחוְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב". אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִיםשֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶףוְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶםוְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל…" (יהודה עמיחי)  נוף ממעוף לפני שבועיים, בשובי ממדינה רחוקה וצפונית, הצצתי מחלון המטוס, דקות לפני שהוא נחת בנתב"ג. למטה השתרעה פיסת הארץ הקטנה הזו, מעולפת בשמש האכזרית של יולי, צפופה-צפופה. מנמל אשדוד, שהציץ תכלכל מלמטה וכמעט עד שוהם – אפשר היה לראות כמעט בכל קמ"ר יישוב, מפעל, מחצבה או איזו רמיסה גסה…

זה לא היה הצורך שאולי הגיוני היה שיתעורר למנות את הישגיי מגיל 21. גם לא התחושה שיכולה הייתה להתעורר שאני, אלופת הריצה מהתיכון, משתרכת הרחק מאחורי כל האימא-אבא-ילדים משכנתא-דירה-קריירה. וגם לא צער על המסלול המקביל והפחות מקובל, שבחרתי פעם והייתי בוחרת בו שוב.זה גם לא היה געגוע, או נוסטלגיה, לבועה הסגורה והמוגנת שחיינו בה, בגובה 600 מ' מעל פני הים, איפה שהרוחות מייללות בחורף והקיץ הוא קפיצות מצל לצל ואוויר שבא מההרים בערב.משהו אחר גרם לי להתיישב על אבן ולנשום עמוק, בשמש, ביציאה מתחנת הרכבת ; בדרכי הביתה אחרי פגישה עם חבורת הבנות מהתיכון, שלא ראיתי כבר יותר מעשרים שנה.כמו…

'בקול מקרב ובעין מפוכחת רביניאן פוסחת על המלכודות האורבות לפתחם של "סיפורי אהבה גדולים"….'  (מגב הכריכה) דורית רביניאן כותבת היטב. כשצועדים בניו יורק הספרותית שלה אפשר לדמיין בקלות את פינות הרחוב מוכות הרוח, את הבל הפה של האנשים הממהרים ואת טורי המוניות, ובין כל אלו את חילמי וליאת, הפלסטיני והישראלית, שנקלעים לרומן זמני הרחק מהשמש היוקדת והקרקע הבוערת של ישראל-פלסטין.ניטשה, אוהב נכזב בעצמו, כתב בגנות האהבה ובזכות ההתגברות עליה: "האהבה היא המצב בו האדם רואה על פי רוב את הדברים כפי שאינם. הכוח המשטה הוא בשיאו. וכך גם הכוח הממתק והמזכך. באהבה כוח הסבל רב מאשר בכל מצב אחר. בה הכול נסבל." (אנטיכרייסט, 271). אפשר לחלוק…

כשחזרתי מצבעי המדבר לעיר העייפה והמאובקת נשאתי בתרמיל הכבד מאוד לא רק אוהל, שק שינה וערכת קפה. היה שם, אוורירי ונטול משקל, גם ליל הכוכבים שנשקף מחוץ לאוהל כשקמתי באמצע הלילה וחץ ענני בהיר נעוץ לו במרכזו. וכאילו במקרה, היה מונח על השולחן ספר שיריה של זלדה, וכאילו במקרה – הוא נפתח לי בעמוד הזה.שנבדלו מכל מרחק הם המרחקים הסגוליים, הטרגיים, שבין הנפש ובורא עולם, שבין הילדה והכוכבים. ואני מוסיפה – שביני ובין הילדה, שבין החיים והמתים.

לא רואים דלת בתמונה ליד הדר כהן ז"ל, אבל אפשר להרגיש שהיא שם, ממתינה לה שתצא אל העולם. המדים גדולים במידה אחת לפחות, כך גם השעון והקיטבג – שנראים קצת כמו תפאורה שצריך עדיין להתרגל אליה. הדר מחייכת חיוך רחב ועל פרק היד שלה נראית חותמת שחורה ; אולי זה ראשון בבוקר ובשישי בערב יצאה לבלות. למרות הירוק הכהה הדומיננטי התמונה שמשית, מוארת. בתמונה האחרת שפורסמה, פורטרט רשמי יותר, הדר מחייכת חיוך קטן. היא צעירה, בת 19, אבל יש בה איזה חן שאפשר לנחש בו את האישה הבוגרת שהיא כבר לא תהיה. עוד תמונה שפורסמה היא של מפכ"ל המשטרה מצדיע לרווית מירילאשווילי,…

מקומות שיש להם משמעות עבורנו – בית ספר התיכון, בית הילדות, בית סבתא, הבסיס הצבאי ששירתנו בו, הם מאגרים של זיכרונות. לפגוש בהם שוב לבד, לפגוש בהם שוב באור מסוים, עם אדם מסוים – מנביע מאי שם רגע בעבר ומעמיד אותנו מול חלוף הזמן, מול עצמנו. עד כדי כך יסודית התכונה הזו למקומות, שלעתים איננו שמים לב שהזיכרון נפרד מן המקום, איננו תלוי בו, הוא בנו ולא בו. כך עבורי הר המצדה, שעומד בדד, מחורץ, מתפורר ומנותק מן ההרים שסביבו, אבל הוא חלק ממדבר יהודה, שלמרבה מזלי היה התפאורה לשנות ההתבגרות שלי. כשהייתי בת שלוש עשרה השתתפתי בטקס הבר מצווה…