בחוץ מתחת לרחובות הריקים למחצה, קרוב מאוד לפני השטח, מתחתרים עכשיו זרמי מעמקים והם ישטפו אתם את אנשי העבר. את הזוללים, הסובאים והחזירים, את מי שעסוקים בפוליטיקה קטנה ונכלולית או באלימות בין אדם לאדם שהיא חסרת כל פשר בהקשר האמתי של הדברים.  אטום מי שלא מבין שההקשר האמתי של הדברים הוא הגדרה מחודשת של היחסים בינינו ובין העולם, של הפרטים השקופים והמשמעותיים ביותר בקיומנו; באיזה מרחק אנחנו עומדים זה מזה? איך אנחנו ניגשים לאדם מבוגר מאיתנו? או לזר? האם אנחנו יוצאים לעולם בצעד בוטח או בהיסוס, האם אנו בכלל יוצאים מדל"ת אמותינו? כיצד מתהווה מחדש העולם הפנימי שלנו בהלימה לעולם...

הריון ולידה. קשה לחשוב על עוד חוויה שקושרת את האנושות וכל פרט מפרטיה ; מה יותר נורמטיבי, טריוויאלי ופשוט לכאורה מלהתרבות, לעבור מאחד לשניים. אולי רק למות, אבל על זה אפשר לומר הרבה פחות.  ועדיין, לא תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אימא ובטח לא שאני רוצה ללדת בעצמי. כמו משחק בבובות או סיכות שיער צבעוניות, זה נראה היה כמו משהו שמצופה ממני, שנגזר מהביולוגיה המקרית שלי מבלי שנשאלתי לדעתי. יותר מזה – כשבגרתי והתבוננתי על ההורים הפרטיים שלי מהצד, פיתחתי תפיסת הורות שבזה לביולוגיה ; ההורה בעיניי היה מי שמטפל, מי שמתעורר באמצע הלילה, או נשאר(ת) ער(ה) בסלון עם סיגריה...

המילה הברורה הראשונה שהבת שלי הוציאה מפיה (חוץ מ'אמא', 'מים', 'אור' וכאלה) היא "הביתה". המעבר שבין חוץ ופנים, שבין מקלט והגנה לקור וסכנה ברור ליצורים אנושיים באיזו הטבעה גנטית, חייתית כמעט.  במובן מסוים, סבתא ז"ל מעולם לא עשתה לה בית. את הבית הראשון עזבו ההורים בגלל המשבר הכלכלי של 33', כשמגמת פניהם לווינה וסבתא בת 8 בלבד. חמש שנים לאחר מכן אוסטריה סופחה על ידי הנאצים והגיעה העזיבה הבאה מזרחה, להונגריה. מה שהיה נראה כהתרחקות מזירת הסכנה הפך בתוך כמה שנים לקרקע בוערת – אמה נותרה מאחור בגטו של בודפשט וסבתא יצאה לדרכים הקפואות והאכזריות בצעדת המוות. עם שחרור מחנה...