ה-2 לאפריל 1945 היה יום אביב מקסים ועבורנו – המקסים ביותר שהיה אי פעם. ששה חודשים של רעב, פחד מוות, מחלה, חוסר תקווה וקור הגיעו לקצם. המשחררים הגיעו. הרוסים הדפו לאחור את הגרמנים, שהיו כעת האסירים לצד הדרך הראשית המובילה לרוסיה. הגרמנים, שהיו ידועים בכך שלא סבלו טיפת אבק על מגפיהם ברחובות המחנה, נראו מזוהמים ואפשר לקוות שגם לא פחות רעבים ועייפים ממה שהיינו אנחנו.  היינו קבוצה של שבע נשים כשעזבנו את המחנה, ששוחרר על ידי שני חיילים רוסים. שניים. השומרים הגרמנים עזבו את המחנה ב-31 למרץ וכך גם הסמל בן ה-21. התותחים והיריות נשמעו ללא הפסקה יום ולילה. לא…

אפשר לכתוב על הזמנים הללו? הדברים היחידים שהטרידו אותנו היו הטיפוס, כיני הגוף והפרעושים, שאפשר היה למצוא בהמוניהם במחנות הגרמניים ה-'נקיים'. חיינו בהמתנה למנה היומית שהוקצבה לנו: 80 גרם לחם, מצקת אחת של 'מרק' בצהריים ושתי מצקות 'קפה שחור'; אחת בערב ואחת אחר הצהריים. מכיוון שמתנו מרעב מהר מדיי, הגרמנים חישבו מחדש את ההקצבה והוסיפו תפוח אדמה אחד לשבוע. אחד. תפוח האדמה היה משהו לחכות לו. חיכינו גם לזמן ביום שבו הגרמנים אפשרו למים לזרום בברזים לשעה או שעתיים. מתוך 2000 איש במחנה, רק מעטים הצליחו להשתמש ב-40 הברזים.  האזור שבו ישנתי היה קרוב לברזים. התרחצתי מדי יום במים קפואים ומעולם…

נסענו ללא הפסקה חצי לילה ונראה היה שהגענו כמעט עד גרמניה. התמלאנו תקווה מכיוון שחשבנו שהרכבת עושה את דרכה חזרה להונגריה. עם עלות השחר עצרנו בתחנה קטנה. קצינים גרמנים במדי אס-אס וחיילים במדי טודט[1] חומים המתינו להגעת הרכבת. מבין כל הרכבות שראינו בזורנדורף זו הייתה היחידה שהגיעה לרציף. ברגע שירדנו מהרכבת חיילי הוורמאכט העבירו אותנו לגרמנים שהמתינו על הרציף והרכבת הריקה עזבה.  בזמן שהסתדרנו בטורים הבחנתי בשם התחנה: הארקה קופהאזה (Harka Kophaza). היינו עדיין בתחומי הונגריה. אבל היכן? כשצעדנו מחוץ לתחנה, התגלו לעינינו במעלה הגבעה הבתים המסוידים, גגות הרעפים וצריחי הכנסייה של הכפר הארקה (Harka). הותרנו את תחנת הרכבת מאחור והמשכנו בצעדה…

בודפשט, ה-9 לנובמבר 1944.  לאחר הבריחה התמקדתי בניסיון לפתור את המצב המשפחתי שלנו. יותר מכל רציתי למצוא את אבי, אבל כל מה שסיפרו לי היה שהוא נלקח לקישטארשה (Kistarcsa). בעצת השכנים ניסיתי להשיג עבור המשפחה “Schutzbriefe”, מכתב הגנה מהשגרירות השוויצרית[1]. לצורך כך הייתי אמורה לפגוש את אחת מחברותיי בשגרירות השוויצרית. היא ביקשה שלא אענוד את הטלאי הצהוב ואפגוש אותה בחצר האחורית, כדי שתוכל להכניס אותי פנימה. שני אחים בני 16, יורי ושאנדור, שגרו בשכנות אלינו, אמורים היו ללוות אותי עם מסמכי זיהוי וסרטי זרוע מזויפים של הצלב האדום. בניגוד לחברתי, שניהם חשבו חשבו שעדיף שאענוד את הטלאי על המעיל. אם יהיו…

את סיפורי השואה של סבתא שמעתי מגיל צעיר, כנראה צעיר מדיי. כשאני עדה היום לדיונים על הוראת השואה בגן ובבתי ספר יסודיים, אני לא יכולה שלא להיזכר בנו הנכדים, ישובים על השטיח הצבעוני, בטוחים ומוגנים – ושומעים על סבתא הנערה, נמלטת מאימת הנאצים ומזוועות הטבע האנושי, בהונגריה המופגזת והבוערת של מחצית המאה הקודמת. היא לא חסכה מאתנו דבר וסיפרה את הסיפורים הקשים ביותר באיזו אגביות יומיומית, שעמדה בניגוד צורם ובלתי נסבל לכל דבר אחר ששמענו בבית הספר, ברמקולים הפומפוזיים של טקס יום השואה ובלימודי ההיסטוריה. התוצאה למשך הרבה שנים הייתה דסנסיטיזציה, אולי הכרחית, שהרחיקה אותי מעוצמת האירועים וגרמה לכך שלא אשאל שאלות…