תמונה רחבה מלבנית מרוצפת בלטות אפורות. עלי שלכת צהובים מתערבלים סביב. קר, רוח. ריח של רפת קרובה נישא באוויר, כבד, מעיק, אבל אין איש מסביב, כאילו כל הרפתנים יצאו לחופש, או  שהריח הזה בכלל בא מפעם, מהעבר. ברחבת חדר האוכל זרוקות גרוטאות ענקיות, מחלידות. מכונות לפריסת לחם, מלבנים אפורים ממתכת. כמו ענקים שיצאו משימוש, הפוכים, מחכים שאולי בכל זאת. גם חדר האוכל עצמו נראה כמו אנדרטה מתקלפת, שאמורה להזכיר משהו למישהו אבל היא עצמה כבר לא יודעת מה. שולחנות בית ספר ירוקים מתגוללים פה, לא שייכים, עם רגל חסרה, כיסוי פורמייקה מתקלף. הכיסאות התקניים, מעץ ומתכת (כמו שהיו גם אצלנו בבית…

מוקדש לישי אלמוג ז"ל אני לבדי על הרציף. חושך. יש אתי לפטופ, מטען לפלאפון וספר קריאה ונדמה לי שבאופן חריג לא שכחתי שום דבר חשוב בבית. התיק כבד לי, אני מניחה אותו על רצפת האבן. ממתינה לרכבת.   אני אוהבת תחנות רכבת ושדות תעופה. משהו בהמון, באנונימיות, בכאוס שהוא למראית עין נטול כל חוקיות. אבל הלילה אין כאן איש. אני מתבוננת בשעון הגדול והזרחני של התחנה, כבר תשע. הנה הרכבת, מגיחה מתוך החושך ונעצרת לידי. אני מביטה לימין ולשמאל ; התחנה ריקה. אפילו המאבטח איננו. הדלתות נסגרות מאחוריי, כמעט בעדינות. אני מתיישבת, לבדי גם בקרון. אפילו הכרוז לא אומר דבר, כאילו אני הנוכחות…

כשהייתי בת 21 התאהבתי בה מעל הראש. קשה להסביר, משהו באופן שבו האור נח עליה בשעות מסוימות, במורכבות האינסופית שלה ;מכל זווית היא נראתה לי אחרת, מציתה את הדמיון הרומנטי שלי בכל קרן רחוב, בכל נצנוץ של צריח. ככה התחיל הרומן הירושלמי שלי, שנמשך כמעט שמונה שנים ובמובנים מסוימים לא פסק עד היום, כשאני במרחק תל אביבי בטוח. אני אוהבת אותה מאוד, עדיין. אבל המבט המצועף שלי, ההוא ששמור להתאהבות, הוא כבר מזמן נחלת העבר. אני יכולה עדיין להתרגש מגלימה מרהיבה של נזיר, או בסיליקה יפה, אבל את ירושלים המאוחדת לנצח נצחים, ירושלים עוטפת האור, ירושלים של זהב – אני רואה…

במקום להביט בשעון יצאתי אל הגג, כדי לראות אם כבר הגיעה שעת הדמדומים הזו של סוף הקיץ, שהאור מחמיא בה לעצמים.  מול הגג שלנו, במרחק של כמה מטרים ממש, יש רכבת ארוכה של בנינים נמוכים, שהם תמונת ראי של הבניינים בצד שלנו. בין שורת הבניינים שלנו לזו שמולנו נמצא הרחוב, על הרעש שלו, המכוניות, הכלבים, המזגנים המטפטפים ובתי המלאכה הקטנים מפעם.  ובתוך כל זה, ממוסגר יפה בדלת היציאה לגג, נמצא העץ הענק של שדרות וושינגטון, שהוא כנראה שמונים אחוז, אם לא יותר, מצמחיית השכונה. יש בו המוני ציפורים שפוצחות במקהלה עליזה לקראת שקיעה, העלווה שלו נושרת בחורף ומתחדשת באביב, הוא מלא,…